אלברוס - רוסיה

  מאמר  |  Ifeel  |  גלריה 


הבנאי התעצל והרכיב רק שלוש קורות תמיכה במקום החמש שקיבל מהקבלן שזייף את תעודות המשלוח וסיפק קורות התמיכה בעובי של 30 מ"מ במקום 45 מ"מ כמתחייב מחוזה שחתם דרך המתווך שעשה את הקומבינה מול פקיד המע"צ המקומי, שתיחמן את העירייה, שניפחה את החשבון למשרד התיירות שהעבירה תקציב משנה קודמת שנתרם על ידי אוליגארך שרצה להלבין את הכסף.

וכך, אנחנו מתקדמים על רכבל, תלויים בין שמיים וארץ, לכיוון התחנה הרעועה והמתפוררת, הבנויה ממסמרים שצריכים להחזיק תמונה בסלון ולא קרון רכבל והמחוזקת בחוטי ברזל, בבלוקים סדוקים של בטון חשוף ובקורות ברזל מחלידות. ברוסיה, הקומבינות האינסופיות האלו מתישות, מסוכנות ומעציבות.

המחשבות אודות הניגוד החריף בין העושר התרבותי של רוסיה ובין התפוררות ההגינות, האתיקה והיושר שבחיי היומיום, בין הפאר של הארכיטקטורה הצארית ובין העליבות והכיעור של הבניה הקומוניסטית הפונקציונאלית, מלוות אותי בזמן שקרון הרכבל שלנו מטפס לאיטו בחלק התחתון של הר אלברוס, הגבוה בהרי אירופה.

כעבור מספר דקות של טיפוס אנחנו עוצרים ונפלטים החוצה מתוך הקרון. בארץ, חום ולחות הקיץ ממיסים את אספלט הכבישים ומשבשים את מערכות הגוף המזיע וכאן, שלג לבן בוהק ומסנוור מתחת שמיים כחולים זרועי עננים.

הנוף מהפנט. שמיכת עננים פרוסה בעמק שמתחתינו, נותנת תחושה של מצע רך ומפנק שבא לקפוץ עליו. מעליו שורת פסגות מושלגות, חלקן משוננות וחלקן מעוגלות מסמנות את קו הרקיע. גבוה מעליהן, מיתמרות שתי הפסגות של אלברוס בגובה של 5,642 מטר. רכס הרי הקווקז שעל גבול גיאורגיה (לשעבר גרוזיה) רוסיה ואזרביג'אן משתרע על פני 1200 ק"מ ומהווה את הגבול הטבעי בין אירופה לאסיה.

ההר הגבוה באירופה מסב לרוסים גאווה גדולה. בעידן הסובייטי הם השתמשו בשם אלברוס לתיאור מחשב העל הסובייטי שפותח בשנות השבעים, וגם טיל מסדרת טילי הסקאד הידועים אצלנו לשמצה נשא את השם אלברוס. היום, לכל מי שטועה לחשוב כי המון בלאן ( 4,808 מטר) הוא ההר הגבוהה באירופה, יספרו כי ברכס הקווקז ישנם לא פחות משמונה הרים הגבוהים ממנו.

אני מתבונן בנוף היפה וגומא אוויר צונן ונקי כשאני חושב שעל אף מאמץ הכיעור שתורם האדם, יפי הטבע של המקום הזה לא השתנה. רכס ההרים הזה לא נופל ביופיו במאום מהאלפים, מהפירנאים, מהרי הרוקי וגם לא מהאנדים.

ההגעה לאלברוס כרוכה במסע מתיש בסבך הביורוקרטיה והמושחתות המאפיינת מדינות עולם שלישי. המסע מתחיל בתשלום יקר עבור ויזה הנקבע לפי הכלל הידוע שככל שהמדינה יותר נידחת ונחשלת כך השלטונות דורשים יותר כסף כדי להיכנס אליה. מין חוסר היגיון שכזה. מפני הפקידים המושחתים בשדה התעופה של מינראל-וודי כבר הוזהרנו. מן הידועות הוא ששדה התעופה הזה נשלט על ידי שוטרים הדורשים שוחד באמתלות שונות ומשונות ובידך הבחירה: לשלם או להתעקש, לשלשל כמה עשרות דולרים עבור "אישור הויזה" או איזה אמתלה דומה, או לעמוד על שלך ולהסתכן בעיכובים ובאיומים. ואכן, כצעקתה. עם ההגעה לשדה התעופה הקטן פקידי ההגירה בוחנים את הדרכון ובמשך שעה ארוכה ממלאים רישומים ועוד רישומים, בכתב יד כמובן כשהתור מאחורינו הולך ומתארך. בסופו של דבר מורים לנו לעמוד בצד יחד עם קבוצה נוספת של חסרי מזל שפקידי ההגירה סימנו כפוטנציאל סחיטה טוב. וכך, אחד אחרי השני נקראים האנשים לחדר צדדי, משלשלים סכום כסף, אם אפשר אז בדולרים, ושערי המדינה היקרה נפתחם לקראתם לרווחה. אחרי למעלה משעה של המתנה מיותרת, קופת השרצים מתמלאת ומכסת השוחד הושלמה, הדרכונים מוחזרים לנו ואנחנו חופשיים לצאת לדרך.

הכביש המשובש המוביל לבסיס ההר מתפתל לאורך עמקים ירוקים ונהרות שוצפים ולצד מפלי מים החורצים את המדרונות התלולים. לצד הדרך פזורים כפרים עניים ובתים פשוטים ומוזנחים. אחרי כארבע שעות נסיעה אנחנו בבסיס ההר, במלון שישמש אותנו כבסיס היציאה לטיפוס. ראינו את המלון באינטרנט בתצלום שאין דרך אחרת מלהגדירו אלא כמלאכת מחשבת. תמונה ברזולוציה נמוכה ממעוף הציפור שבו נראה המלון על שש קומותיו כתקין וסטנדרטי לחלוטין גם אם לא מפואר. רק כשהגענו אליו ראינו את הבלוקים החשופים ממנו הוא עשוי, את המרפסות המטות ליפול, את הדלת היחידה והצרה של הבניין הגדול, את העובדה שאין מעליות, אין לובי, אין עמדת קבלה, אין חנייה, אין כביש גישה. בניין שנראה חצי גמור, כאילו עדיין בבניה בתוך מגרש עמוס בגרוטאות ובשאריות פסולת מהבניה. אלא שאין כוונה לסיים את הבנייה. כך הוא יישאר.

בפנים, ראוי להגיד, החדרים נעימים ונקיים, אפילו מים חמים ומגבות יש.

כמו כל טיפוס לגובה, יש לשלב ההתאקלמות השפעה קריטית הן על ההרגשה הפיזית ולפיכך על סיכוי ההגעה לפסגה. בימים הבאים אנחנו מטיילים ברגל לאורך הרכס בגבהים הנעים בין 2500 ו – 3500 מטר. מזג האוויר הפכפך. טפטוף טורדני מתחלף בשמים כחולים, נוף צלול נעלם במהירות מפחידה מאחורי עננים המכסים אותנו וחום של קרני שמש רחומות נבלע במשבי רוח קרה. טיולי היום נעימים. מזג האוויר לא קר מידי, נופים ירוקים ושבילים מתפתלים במעלה הרכס. הרחק מעלינו אנחנו רואים את פסגות ההרים המושלגות שלרגע נראות קרובות ובטווח של שעתיים שלוש הליכה וברגע שלאחריו רחוקות וכמעט בלתי מושגות.

בסוף היום אנחנו במלון אוכלים מאכלים מקומיים מהבילים עתירי שומן ורווי כולסטרול (רע, רק רע). מחר בבוקר נעלה עם הרכבל לגובה של 3700 מטר ונתמקם במתחם שישמש אותנו כמחנה הבסיס. במתחם, חביות ענק שכובות על צדן באורך של כשמונה מטר ובקוטר של שלושה מטר. החביות משמשות כגרסה הרוסית לקרוואן צבאי. בכל חבית שש מיטות ושירותים שפעלו פעם, לפני עשרות שנים. שש חביות כאלו מאכלסות חלק גדול מהמטפסים המגיעים מכל העולם לטפס על האלברוס. נורבגים ואנגלים, יפנים ואמריקאים, ספרדים וכמובן רוסים – לכולם מראה דומה: חליפות סערה ופנים צרובות מקרינת השמש העזה שמועצמת עקב בוהק השלג ודלילות האוויר. השפות מתערבבות וחליפת הסערה שלי עם הרקמה של " אנליסט " מעוררת סקרנות לגבי השפה שלה.

ביום המחרת אנחנו יוצאים לכיוון קבוצת סלעים בגובה 4500 מטר. עקב בצד אגודל, בטור ארוך ומתפתל אנחנו צועדים לשם באיטיות סיזיפית. טיפוס על הר מצריך המון סבלנות והמון איפוק. צריך ללכת לאט, במתינות אבל בהתמדה. צעידה מהירה מידיי עלולה לגרום לעייפות רבה מידיי, לקוצר נשימה ולמחלת גבהים. עלייה מתונה, איטית ורצופה מאפשרת לגוף להתמודד עם דלילות החמצן ואינה שורפת שרירים. אנחנו מטפסים בשלג הרך, וכעבור שבע שעות אנחנו שרועים עייפים במחנה הבסיס, על המיטות שבתוך החביות.

לכולם היה זה יום מתיש וארוך שנתן טעימה למקצת מהתחושות שילוו אותנו ביום הטיפוס לפסגה.

היום שלפני הטיפוס לפסגה מוקדש למנוחה, לאגירת כוחות ולרענון אספקטים טכניים הקשורים לטיפוס. אלברוס אינו הר המצריך מיומנות וטכניקת טיפוס גבוהה אולם יש להיערך לקראת שימוש בחבלים, שימוש בגרזן קרח, שימוש בקרמפונים (נעליים ממוסמרות) ותרחישי חירום כגון נפילה, מדרון חלק, ערפל כבד ועוד.

אנחנו מתרגלים במשך כשעתיים את הנושאים הנ"ל ומתפנים לאריזת התרמיל ולארוחות עתירות קלוריות שייתנו לנו את האנרגיה הרבה הנדרשת בדרך למעלה. מזג האוויר הנפלא ומדרונות השלג שבחורף עמוסים גולשי סקי נותנים אשליה של ביטחון ושלווה. לפני חודש נהרגו ממש על מדרונות אלו תשעה מטפסים. מזג אוויר שמשי ונעים התחלף בסופה שתקפה ללא אזהרה. רוחות עזות הורידו את הטמפרטורה במהירות ובחריפות וסופת שלג חסמה את שדה הראייה. בתנאים אלה תחושת העיוורון היא כמעט מוחלטת. קל לאבד את הדרך ואנרגיית הגוף אוזלת במהירות ככל שהקור מחלחל מבעד לשכבות. מכאן, ההידרדרות מהירה. אפיסת כוחות, נפילה, היפותרמיה ואבדן חיים. הסכנה במקומות אלה נחבאת אל הכלים.

בערב שלפני היציאה לדרך אנחנו עסוקים בהכנות אחרונות. בקביעת טקטיקת הלבוש – האם נצא לדרך בבגדים קלים ונקווה שהטיפוס המאומץ ישמור על חום גופינו או נתחיל עם בגדים חמים ונשיל אותם לאחר שנתחמם מספיק, האם נזדקק לקרמפונים כבר בתחילת העלייה או רק בהמשך כשהטיפוס יהפוך תלול יותר. ההחלטות וההתארגנות צורכים את תשומת ליבנו ובשעה עשר בערב אנחנו מכוונים את השעון המעורר לשעה אחת לפנות בוקר ונשכבים לישון.

באחת, השעון המעורר מצלצל ואנחנו מתלבשים ויוצאים מהחבית. בחוץ מזג אוויר מושלם. ירח מלא ורוח קלה. בשקט, אנחנו אוכלים ארוחת בוקר עתירת קלוריות ובדיוק בשתיים בלילה אנחנו מתחילים את הטיפוס. איגור המדריך הרוסי, שירי, אקו הבלגי ואני.

איגור מאיץ בנו ואנחנו, בקצב אחיד, פנסי ראש מאירים את השלג מולנו מטפסים. מידי שעה וחצי אנחנו עוצרים ללגום מים ולכרסם שוקולד וחטיפי אנרגיה ולקראת השעה שש בבוקר פס אדום של אור חותך את האופק ומעיד על הזריחה הממשמשת וקרבה.

צבעי הזריחה המשתקפים בשלג הלבן נראים כלקוחים מתוך תמונת קיטש. יופי מושלם של צלליות המטפסים לאורך קו הרקיע. בשמונה בבוקר אנחנו בגובה 5000 מטר, החמצן הדליל ומאמץ השעות האחרונות מתקיף בפתאומיות. בתוך מספר דקות הקצב של שירי עובר מקצב התקדמות מהיר, לבינוני , לאיטי ולבסוף לעמידה באפיסת כוחות על סף עילפון. המדרון תלול ואני חושש שתאבד את שיווי המשקל שלה. במהירות אני חוצב מדרגה נוחה ויציבה בשלג והיא צונחת באפיסת כוחות. ברור לי שרמת האנרגיה בגופה ירדה מתחת לסף קריטי והדרך היחידה להעלותה היא באמצעות אספקת סוכר למערכת הדם, ועם ההתאוששות, אספקת מזון נוסף. שילוב העייפות והבחילה הופך את מיץ התפוחים עתיר הסוכר לאופציה היחידה ואני מגיש לה את הקשית. בעיניים עצומות, שירי שותה מעט מיץ תפוחים ובעידודי הנמרץ מצליחה לשתות כמות של חצי כוס. המדריך המשקיף עלינו מלמעלה מעריך את סיכויי ההגעה שלנו לפסגה בפחות מחמישים אחוז. כעבור מספר דקות השפעת הסוכר ניכרת ואנחנו שוב בתנועה. הפעם, מאד מאד איטית, אבל בתנועה. עקב בצד אגודל אנחנו מתקדמים במעלה ההר כשמידי פעם אני מפציר בשירי ללגום מעט תה ומגיש לה עוגיות לתוך הפה.

השעות נוקפות והדרך למעלה ארוכה. לקראת שתיים בצהרים אנחנו כמעט רואים את הפסגה. עננים מכסים את הרכס אבל אנחנו עצם הידיעה שאו-טו-טו אנחנו שם מפיחה בנו אנרגיה. עוד מאמץ קטן, לא לחשוב על הדרך הארוכה חזרה, לא לחשוב על הדרך שעוד נותרה לנו. להתרכז בצעד הבא ובזה שלאחריו והנה, מתוך הערפל נגלית הפסגה. תל אבנים עם צלב ומציבה לזכר אלו שקיפחו את חייהם בדרך לפסגה מסמנים את הנקודה הכי גבוהה של אירופה. אנחנו מתחבקים. הנורבגי שלידי פורץ בבכי של התרגשות. למחרת, על כוס בירה, הוא יספר לי שזה היום הכי קשה בחייו וההתרגשות של ההגעה לפסגה פשוט השתלטה עליו.

אחרי מספר דקות של אופוריה ומנוחה אנחנו מפנים את גבינו לפסגה. בירידה, העמקים והמרחבים המקיפים אותנו מתגלים במלוא הדרם ויופיים וחושב לעצמי מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

 

............................................................................................................................................................


  מאמר  |  Ifeel  |  גלריה 


 


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן