תחרות שלושת הפסגות - בריטניה

 מאמר  |  וידאו  |  גלריה 


5000 מטר של טיפוס, 650 קילומטר של הפלגה, 120 קילומטר של ריצה, 50 קילומטר של אופניים, 5 מתחרים בכל צוות, 4 ימים,3 הפסגות הגבוהות של הממלכה המאוחדת ומאמץ מתמשך אחד. התחרות כוללת הפלגה לאורך חופי הממלכה המאוחדת במהלכה שני רצים מטפסים לפסגות הגבוהות של וויילס, אנגליה וסקוטלנד. התחרות היא ללא הפסקה והמנצחים הם אלו היורדים ראשונים מפסגת ההר האחרון. דניאל קרן מספר על צוות ZeroRH+ בתחרות השייט שהפכה במשך 30 שנות קיומה לקלאסיקה בתחום ריצות ההרים והשייט האתגרי.

השעה שתיים לפנות בוקר, הירח קבור עמוק בתוך שמיכת עננים. באפילה מוחלטת אנחנו רצים במעלה ההר הגבוה ביותר בוויילס ( Wales ). אלומת האור מהפנסים שלנו מפלסת דרכה בקושי דרך מעטה הערפל הסמיך ומטילה עיגול אור חיוור למרגלותינו. אלון לוי ואני, חברי נבחרת ZeroRH+ , מרוכזים במאמץ הריצה, בקצב הנשימה ובדרך הסלעית והחלקלקה. צעד לא נכון, מעידה או דריכה לא מדויקת עלולה להסתיים בקרסול שבור, בנקע או סתם בנפילה מכאיבה. רחוקים מהכביש, באמצע הלילה, אנחנו מודעים לסכנה ומתקדמים בזהירות. מאחורינו כבר עשרים קילומטר של ריצה ואנחנו אפילו עוד לא בחצי הדרך. כובד התרמילים שעל גבינו והשיפוע התלול של ההר צורכים את כל כוחותינו ושרירי הרגליים מאומצים כמעט עד קצה גבול יכולתם.

הטפטוף הטורדני שהופך למבול מכריח אותנו לעצור ולשלוף מהתרמילים מעילים. העצירה הקצרה גורמת גוף להתקרר ואנחנו קצרי-רוח להמשיך בתנועה שתחמם אותנו. בלי דיבורים בינינו, כל אחד מרוכז בעצמו, אנחנו ממשיכים לטפס עד לקו הרכס, שם רוח צד מטיחה בפנינו את הגשם כמו סיכות חדות.

מכשיר הניווט הלווייני ( GPS ) של מגלן מראה כי אנחנו קרובים לפסגה. בתנאי ראות אפסית אנחנו מתקדמים ומנווטים את דרכנו באמצעותו כשאט-אט מתוך הערפל מתגלה לעינינו תל האבנים המסמן את פסגת הר סנודון ( Snowdon ), הגבוה בהרי וויילס. למרגלות תל האבנים מונחת קופסה עם חיישן אלקטרוני ואנחנו מקרבים אליו את הצמידים הסגורים על פרקי ידינו. הצפצוף הקצר שנשמע יאשר כי הגענו לפסגה הראשונה מתוך שלוש פסגות.

השמחה הרגעית המציפה אותנו עם השלמת החלק הראשון של המשימה מתחלפת במהירות בקור עז ובתחושת חירום של בוא נברח מכאן במהירות למקום חם יותר, נעים יותר, עם בגדים יבשים, מקום שאפשר לראות בו. הגוף שאיבד אנרגיה רבה במהלך הריצה והטיפוס מתחיל לרעוד בגשם ובקור. אנחנו שולפים מהתרמילים את כל פריטי הלבוש שנותרו יבשים ועטויים בכפפות, בכובעים ובשכבות בגדים מתחילים בריצה במדרון ההר. תוך כדי ירידה אנחנו מנסים להחזיר לגוף מעט מהאנרגיה שאבדה ומכרסמים חטיפי אנרגיה וטבלאות שוקולד.

אנחנו יורדים והשמש עולה. העלטה והערפל מתחלפים בפס רקיע בצבע בורדו המתפשט וצובע את השמיים באדום עז. הנופים של וויילס, בחלק המערבי של הממלכה המאוחדת, מתגלים לראשונה במלוא הודם. גבעות ירוקות, יערות עבותים הנראים כי כאילו בכל רגע תגיח מתוכם קבוצת אבירים רכובה על סוסים, וכבשים לבנות. הכל נראה, בעין הישראלית, כמין ציור נוף אידילי, מושלם מדי.

ואנחנו עדיין רצים. העיניים חוגגות - הגוף כואב. מולנו באופק כבר ניתן להבחין במפרץ. תחושת הסיום מפיחה בנו חיים וכמו סוסים לאורווה אנחנו מגבירים את קצב הריצה. אחרי ארבעים קילומטר אנחנו מתחילים להריח את הים וכעבור כמה דקות תורני הסירות מבצבצים מולנו. שאר אנשי צוות ZeroRH+ , אלון פלד, יניב סוזין וגדי אייזן מזהים אותנו מרחוק ומשחררים את החבלים העוגנים הקושרים את הסירה למזח. לקול תשואות הצופים על המזח ולצלילי מחיאות הכפיים של צוותי החוף והשופטים אנחנו עושים את צעדי הריצה האחרונים לפני שחמישתנו על הסירה, מפליגים צפונה במפרשים מלאים.

ברוח גבית חזקה, מיתרי הספינה וחבליה מתוחים עד להתפקע, אנחנו מפליגים בים האירי צפונה לאורך החוף עד לפסגה הבאה. אבל כדי להבין מה לפסגות ההרים ולסירות צריך ללכת אחורה.

אפשר ללכת רק שלושים שנה אחורה, שאז הומצאה תחרות היאכטות של שלושת הפסגות ( Three Peaks Yacht Race ). אבל אפשר לחזור גם אלפי שנים אחורה, למקור, להשראה, לפעם הראשונה שפסגות ההרים וסירות נקשרו בתודעת הציוויליזציה.

"ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט. והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים" (בראשית ח', פסוקים ד'-ה'). קשה להניח כי סיפור נח והתיבה, המבול והיונה, היו באופן מודע חלק ממה שהתרחש לפני כשלושים שנה במטבח צנוע אי-שם באנגליה. מצד שני, אין לדעת את מסתרי התת-מודע.

שם במטבח, בערב חורפי בשנות השבעים ישבו רוב האוורת' ( Rob Haworth ) ודוקטור מרפין ג'ונס ( Dr. Merfyn Jones ) והגו לראשונה את רעיון התחרות. התוכנית הייתה פשוטה: יאכטות יפליגו בעזרת מפרשים בלבד וללא שימוש במנוע מדרום לצפון, מהלך של 650 קילומטר שלאורכם יעשו שלוש עצירות. אחרי קטע ההפלגה הראשון ייצאו שני רצים מתוך צוות של חמישה שעל היאכטה ויעפילו אל הפסגה הגבוהה ביותר של וויילס. מיד עם חזרתם תמשיך היאכטה בשייט צפונה, ואחרי קטע ההפלגה השני ירוצו שוב שני משתתפים אל הפסגה הגבוהה ביותר של אנגליה, ולבסוף קטע הפלגה אחרון, עם טיפוס לפסגה הגבוהה של סקוטלנד.

רוב ומרפין פינו את שולחן המטבח הגדול והחלו בגיבוש הרעיון ובשרטוט מפת התחרות. בעזרת סכו"ם סימנו את קו החוף ובעזרת בקבוקים סימנו את הפסגות. כדי לסמן את ההר בן-נוויס ( Ben Nevis , בן פירושו הר), הגבוה בהרי סקוטלנד, השתמשו, כמובן, בבקבוק ויסקי.

מאז ועד היום, מתווה מסלול התחרות כמעט לא שונה והיא כוללת 650 קילומטר של הפלגה בתנאים מסובכים, שלושה קטעי ריצה באורך כולל של כ – 110 קילומטר, קטע אופניים קצר-יחסית של 50 קילומטר וטיפוס גובה מצטבר של קרוב ל–5000 מטר.

כעבור שלושים שנה, לא במטבח אלא דווקא בבית קפה, בלי סכו"ם אבל בהחלט עם ויסקי, הוחלט על ההשתתפות הראשונה של צוות ישראלי בתחרות

החודשים שלפני התחרות הוקדשו להפלגות אימון לאורך חופי הארץ, שבהן תרגלנו את תפעול היאכטה. ההחלטה שמתוך חמישתנו ארבעה יעפילו לפחות על פסגה אחת, חייבה שכל אחד מאנשי הצוות יהיה מיומן בתפעול היאכטה במהלך השייט. את אימוני הריצה והטיפוס על הרי הממלכה המאוחדת המרנו בריצות עם שחר מבית שמש להר הרצל בירושלים, ממשטרת לטרון למצודת הקסטל, מתקשים להימנע מקישור סמלי בין תקופת סיום המנדט הבריטי בישראל וכיבוש פסגות בריטניה כעבור דור.


חודשים של הכנות מתנקזים ליום התחרות בעיירה הקטנה ברמות' ( Barmouth ) במערב בריטניה. כשכבישי האספלט בישראל מתחילים להימס בכבשן השמש של תחילת הקיץ, מטחי גשם שוטפים את ברמות'. העיירה שבתיה האפורים זרועים על המדרונות המשתפלים למפרץ, מקושטת כולה בדגלים צבעוניים, ביניהם דגל ישראל המתנופף ברוח החזקה. רמקולים גדולים מנגנים מוזיקה המשרה אווירת חג. עשרים ושלושה צוותי שייט בינלאומיים הגיעו השנה לקחת חלק בתחרות שנהפכה ברבות השנים לקלאסיקה של השייט האתגרי בעולם.

במועדון השייט המקומי, בין קירות הספוגים בהיסטוריה של דורות על גבי דורות של יורדי ים, מתכנסים לתדרוך של לפני היציאה. שקט מתוח באוויר, כל המתחרים מקשיבים בדריכות לפרטי התדריך רושמים הערות ביומנים. אימונים בני חודשים רבים קדמו ליום הזה והרבה זיעה ניגרה על גבו של כל אחד מהמתחרים לפני היום הזה. כולם נחושים, כולם רוצים להצליח.

בשעה שלוש אחר הצהרים, נשמע קול יריית התותח, וזיקוק די-נור נתן את האות לתחילת התחרות. על שובר הגלים ביציאה מהמרינה התאספו אנשי העיירה לעודד וללוות אותנו עם היציאה לדרך. המפרשים מורמים ויניב סוזין קפטן היאכטה מנהל אותנו ביד רמה. הים האירי לא מזכיר את חופי הרצליה. גלי ענק נשברים מתנפצים על דופן הסירה המיטלטלת בפראות. גדי יושב על הדופן ומזהיר אותנו כל פעם בעוד מועד בצעקה: "גל!". אנחנו מתכנסים לתוך חליפות הסערה, כמו צבים, וכעבור שנייה מטח מי ים שוטף אותנו מכף רגל עד ראש.

אבל לרוח העזה יש גם יתרון והיא עוזרת לנו להתקדם במהירות. יניב מביא את הסירה לקצה גבול היכולת שלה. אלון פלד מודיע בקול בכל פעם ששיא המהירות נשבר. הסירה מפלחת את המים הקרים של הים האירי ומד המהירות מגיע לקצה הסקאלה ומורה על עשרים קשר (כשלושים ושבע קמ"ש). הטלטלות העזות גורמות לנו למחלת ים. גדי מקבל גוון ירקרק בפנים, אלון לוי רכון מעבר לדופן הסירה ומקיא את נשמתו, ואני, מעבר לדופן השנייה לא מפגר אחריו, וזוכר שבעצם זה היה החשש הגדול שלי. כל מי שחווה זאת יודע שהבחילה של מחלת הים היא מהאיומות שיש. הבחילות וההקאות מקיזות מהגוף את כל האנרגיות שבו ומאתנו את כל שמחת החיים. הבעיה היא שבעוד שעתיים אלון לוי ואני צריכים לצאת לריצה וטיפוס של ארבעים ושניים קילומטר – איך עושים את זה כשבקושי מצליחים לעמוד על הרגליים?

כמו כל תחרות תובענית, גם זו תהיה רצופה דרמות וטרגדיות. בתום הפלגה של שמונה שעות, הסירה המובילה, עם הצוות שניצח בשנה שעברה, מגיעה ראשונה למזח בנמל הראשון. עליה שני רצים מקצוענים ששמו להם מטרה לשבור את שיא המהירות שנקבע בשנים הקודמות של התחרות. לרוע מזלם, בחיפזון הירידה מהסירה רגלו של אחד מהם נמחצת בין דופן הסירה והמזח. אדרנלין התחרות דוחף אותו לריצה אולם כעבור כמה מאות מטרים מתברר שרגלו חבולה באופן שמצריך פינוי לבית חולים. אכזבה גדולה, והצוות המוביל נאלץ לפרוש.

אנחנו מגיעים דקות אחדות אחריהם וקרוב לחצות הלילה אלון לוי ואני יורדים מהסירה בצעד כושל ופורשים על המזח את תכולת התרמילים שלנו לביקורת. לאחר שציוד החובה נבדק ביסודיות מוצמדים לפרקי ידינו שני צמידים אלקטרונים ואנחנו יוצאים לדרך בריצה ונזכרים בנוחות הנסבלת של חיים על אדמה יציבה. בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי שנשלים את הטיפוס על הר סנודון, ניפגש שוב.

קטע ההפלגה השני עובר במייצר ארוך. תנאי הגאות והשפל, כיוון זרימת המים ועומקם הופכים את הנתיב למסובך ביותר לניווט. יניב מכוון אותנו במיומנות של שייט מקצועי מהרמה הגבוהה ביותר ואנחנו מצליחים לעקוף סירות מתחרות. הגוף התרגל לטלטלות הסירה וכולנו מרגישים טוב. שתים-עשרה שעות מרגע שחזרתי מההר הראשון אני שוב בדרך, הפעם עם אלון פלד, בכיוון סקפל פייק ( Scafell Pike ) ההר הגבוה באנגליה. אנחנו מדוושים במהירות על שני זוגות אופניים לאורך שדות ואגמים. אחרי/כעבור עשרים וחמישה קילומטר אנחנו מגיעים לנקודת הביקורת, נרשמים וממשיכים ברגל. מכאן מצפים לנו שלושים ושישה קילומטר של ריצה וטיפוס. עם העלייה בגובה והצניחה בטמפרטורות הראוּת יורדת לאפס. אנחנו מתקדמים רק על סמך מכשיר הניווט. השעה אחת בלילה ואני נזכר באותה השעה בלילה הקודם שבה התחיל הגשם וחשבתי על נח, המבול והיתרון היחסי בהיותנו על ההר הגבוה ביותר בווילס. הטיפוס הולך ונעשה תלול יותר ויותר ובשלבים מסוימים הוא נהפך ממש לטיפוס צוקים. הסלעים חלקים וברור שלא נוכל לרדת באותה דרך: הסכנה גדולה מדי.. אנחנו מצייתים למצפן ולכיוון שהוא מורה לפסגה וממש מגששים את דרכנו למעלה בחושך ובערפל. בתום שלוש שעות של טיפוס מאומץ אנחנו זוכים לקרב את הצמידים שלנו לקופסה האלקטרונית ולשמוע את הצפצוף המיוחל, אבל עד מהרה מתברר לנו שהצרות שלנו רק מתחילות עכשיו.

בגלל הסלעים החלקלקים אנחנו בוחרים נתיב שונה לירידה, אולם כעבור שלושים דקות הערוץ הולך וצר, עד שהוא הופך לנקיק שאי-אפשר לרדת בו ללא חבל (שאין לנו...). מתוסכלים מהמאמץ המיותר אנחנו מטפסים את דרכנו חזרה לראש ההר. למעלה אנחנו פוגשים זוג מתחרים מאנגליה, שאחד מהם השתתף בתחרות בשנה הקודמת. ביחד אנחנו שוב בוחרים נתיב שיוביל אותנו למטה. האנגלים מובילים, ושוב התסריט חוזר על עצמו: לאט ובהדרגתיות השיפוע הולך ונעשה תלול יותר ויותר, הסלעים חלקים וסכנת הנפילה גדולה מדי. ברור לנו שאסור לקחת סיכון כזה וארבעתנו מטפסים את הדרך שירדנו – לנו זהו כבר הטיפוס השליש לפסגה!. רכונים על המפות ועל מכשירי הניווט של מגלן אנחנו מוצאים את הנתיב שיוביל אותנו למטה בבטחה, אחרי שעות מיותרות והשחתת מאמצים אדירים. בדרך למטה אנחנו פוגשים קבוצות אחרות שעולות על ההר ומנחים אותן כמיטב יכולתנו. עברו יותר משתים-עשרה שעות של מאמץ בלתי-פוסק ואנחנו שוב על האופניים, אוכלים את מה שנשאר לנו ובשעה עשר בבוקר גולשים אל תוך המרינה הישר לקטע ההפלגה האחרון ואל חברינו שציפו לנו בדאגה מורטת עצבים מנסים לסגור את הפער שנפתח. הרוח חזקה מאוד. גדי, אלון לוי ויניב מטיסים את הסירה. אלון פלד ואני ישנים בקבינה המיטלטלת, תשושים מהמאמץ של הלילה הקודם. בערב הרוח שוככת. אנחנו מפליגים בנוחות ומזג האוויר נעים משרה אווירה של שירה בציבור, בדיחות וסיפורי אלף לילה ולילה.

אחרי/כעבור עשרים שעות הפלגה הרוח מתחזקת. בקבינה, אלון פלד וגדי אייזן אוגרים כוחות לקראת הטיפוס השלישי והאחרון לפסגת בן-נוויס ( Ben Nevis ), הגבוה בהרי סקוטלנד. על הסיפון יניב, אלון לוי ואני. אנחנו מפליגים בזווית שבה כל שינוי ברוח עלול להיות קריטי. יניב מנצל את הסירה עד קצה-גבול יכולתה כשלפתע מכת רוח משכיבה את הסירה במים על צדה וכולנו נאחזים בחבלים כדי לא ליפול לים. כעבור דקות אחדות אנחנו מצליחים לייצב את הסירה ושוב דוהרים לתוך המפרץ המוביל לפורט וויליאם, עיר הנמל האחרונה בתחרות. בלילה, ברוח חלשה ובים שקט אנחנו גולשים לכיוון המזח וגדי ואלון פלד יוצאים לדרך הארוכה.

פסגת בן נוויס מושלגת גם בחודש יולי. הרגע של כיבוש הפסגה מונצח בזיכרון וליתר ביטחון גם בשבב האלקטרוני שבמצלמה כשמאות קילומטרים של ריצות אימון בישראל עוברות את שעת המבחן. הסירות שהקדימו אותנו גם הן נחות מהמאמץ, מקושטות בדגלונים צבעוניים ומשרות אווירה חגיגית. מוזיקה סקוטית מתנגנת מהסירות, בקבוקי וויסקי נפתחים ופחיות בירה נשלפות ומחליפות אחר כבוד את משקאות האנרגיה. האווירה היא של מסיבת סיום.

בינתיים, על גדות האגם למרגלות ההר גדי ופלד חוצים את קו סיום תחרות שלוש הפסגות במקום העשירי בחיוך של עייפות ואושר גדול.

באדיבות "ידיעות אחרונות"

 


 מאמר  |  וידאו  |  גלריה 


 


 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן