לפניכם מבחר קטעי סרטים המתעדים את מסעותיו השונים של דניאל קרן:


אלסקה - הר מקינלי



התחלנו לטפס בנוהל הרגיל, קשורים זה לזה ומאובטחים בחבל נוסף התקוע ביתדות עמוקות בשלג. זה היה יום הטיפוס הקשה ביותר עד כה: במשך 5 שעות טיפסנו 400 מטרים של קרח ושלג, בשיפוע של 50 מעלות. היה הצורך להיעצר אחר כל צעד, כדי לשאוף ולנשוף ארבע פעמים האט מאד את ההתקדמות שלנו. הכפפות הכבדות והמסורבלות לא הקלו, הם הקשו עלינו להיאחז בחבל. הגרזן והסוליות הממוסמרות חדרו בקושי את מעטה הקרח הקשה. דלילות החמצן השרתה תחושת חנק קבועה. השיפוע התלול לא אפשר לנו לעצור כדי לנוח, סכנת ההחלקה הייתה גדולה מידי. באמצע הדרך שמעתי מאחורי צעקה: " FALLING” ומיד השתטחתי ארצה, לפי הנוהל. כשהסתובבתי ראיתי את ניל לופת את גרזן הקרח, התקוע עמוק בשלג.

'ניו זילנד - אקו צ'אלנג



דממת אלוהים בחוץ. קתדרלת הרים לבני פסגה מקיפים אותנו ושמיכת העננים, כמו צמר מיליוני הכבשים שבעמקים, עדיין פרושה מתחתינו. הקלאוסטרופוביה האפלולית של האוהל מתחלפת ביום חדש ובנופים שניו זילנד מפורסמת בהם, שהעין אינה שבעה מהם. היופי הכחול-ירוק-לבן המסנוור כל-כך כובש, שהוא מצליח להבקיע את העייפות ואת כאבי הגוף ולחדור עמוק לתוכנו.

על אף החול האוזל בשעון נתפנה, לבד, בשקט ובענווה, לקבל – לא לקחת – את מה שהטבע מושיט לנו ברגעים הנדירים שבהם אנו זוכים להיות קרובים אליו. את תחושת הפיוס של הרגע הזה נשמור ונטפח בתוכנו כאוצר ונחזור אליה כשנרצה מזור ומרפא לנפשנו החבולה מהוויית הגסות, האלימות חסרת התוחלת, השחיתות והציניות שמצפות לנו במקום הרחוק הקרוי 'בית'.
טיבט - טיפוס הרים בהימלאיה



המתח הנפשי שבטיפוס על המדרון התלול, דלילות החמצן והקור המהמם ( בסביבות מינוס שלושים מעלות ברוח)- כל אלה שואבים את כוחותיי. אני ממשיך להתקדם, צעד-צעד, נזכר באימונים המפרכים שהתאמנתי בארץ במשך חודשים ואומר לעצמי שעכשיו הם אמורים לבוא לידי ביטוי. אבל הכוח אוזל והולך.
אני יודע שאני חזק דיי להגיע לפסגה. אנחנו בגובה 8,000 מטר ונגיע למעלה בתוך כשעה. אני אדרוך על נקודה הכי גבוהה בהר הזה, אגע בשמים, אספיק להצטלם לפני שהמצלמה תקפא. אין לי ספק שמאמץ אדיר, אחרון, יביא אותי לפסגה, אבל לא זאת השאלה: השאלה היא אם אוכל לחזור משם.

 

ברזיל - Giants of Rio



רק כוח הרצון מצליח להזיז אותו בעלייה ואני מסתכל ומקווה שישמור על ריכוז ופוקוס ושלא יתעלף. למעלה במשטח המראת הגלשנים עשרות גלשנים מחכים לרוח שתיגבר. בהיעדר רוח אי אפשר להמריא. אחרי הרבה זמן רוח חלשה מתחילה וגולשי האוויר ממריאים לתוך הנוף המדהים של ההרים הירוקים והים הכחול. על החוף של איפנמה הגלשנים מבצעים נחיתות אונס השולחות את המתרחצים באפזצטות לתוך החול כשהגלשנים מגלחים את רצועת החוף סנטימטרים מל הקרקע.

 

אוסטריה - IronMan



רחמים עצמיים. כמו אויב, הם אורבים להכות בנקודות התורפה וברגעי השבירה. לפעמים זה באמצע האימון, כשהגוף עייף, הריאות זועקות לחמצן והרגליים משוועות למנוחה, ולפעמים דווקא בזמן שהגוף חזק אבל הרוח חלשה. אבל יותר מכל, הרחמים העצמיים תוקפים בלי רחם בשעת הבוקר המוקדמת, כשבחוץ עדיין חושך וגשם דופק בחלון. ערפילי השינה מסרבים להתפזר כשהשעון המעורר קורע את הדממה ומזכיר שצריך להיפרד משמיכת הפוך ומחמימות המיטה, בניגוד לכל הרפלקסים וההיגיון, ולצאת לאימון.
ארה"ב - מרתון ניו יורק



שלושים אלף איש כגוש אחד, מתחילים בתנועה לכיוון צפון על גשר וורזאנו בברוקלין ויודעים בוודאות שהגשר לא יקרוס. גוש החיים הזה מתחיל להתנועע, להתנשם ולהתנשף ויצורים מהחלל החיצון, מביטים לכיוון כוכב ארץ וחושבים וואו איזה בעלי חיים גדולים ישנם שם. אני מאחורי הדבוקה הראשונה, נמצא בערך באזור העיניים של הגוף הענקי, מתבונן באחרים ומרגיש שמתבוננים בי. על פרק היד כתובה לי את רשימת הפגישות. עם אלי וחגית אני נפגש בעוד שעה בקילומטר החמש עשרה. צריך למהר כדי לא לאחר.
בריטניה - שלושת הפסגות



השעה שתיים לפנות בוקר, הירח קבור עמוק בתוך שמיכת עננים. באפילה מוחלטת אנחנו רצים במעלה ההר הגבוה ביותר בוויילס ( Wales ). אלומת האור מהפנסים שלנו מפלסת דרכה בקושי דרך מעטה הערפל הסמיך ומטילה עיגול אור חיוור למרגלותינו. אלון לוי ואני, חברי נבחרת ZeroRH+ , מרוכזים במאמץ הריצה, בקצב הנשימה ובדרך הסלעית והחלקלקה. צעד לא נכון, מעידה או דריכה לא מדויקת עלולה להסתיים בקרסול שבור, בנקע או סתם בנפילה מכאיבה. רחוקים מהכביש, באמצע הלילה, אנחנו מודעים לסכנה ומתקדמים בזהירות. מאחורינו כבר עשרים קילומטר של
ריצה ואנחנו אפילו עוד לא בחצי הדרך. כובד התרמילים שעל גבינו והשיפוע התלול של ההר צורכים את כל כוחותינו ושרירי הרגליים מאומצים כמעט עד קצה גבול יכולתם.
מרתון הסהרה



עשר דקות לאחר תחנת הביקורת אני נכנס לדיונות הגדולות. ים צהוב עם גלים בגובה 20 מטר, כגובהו של בניין בן שש קומות. אז כך נראה מדבר סהרה, אני חושב לעצמי. מדרונות החול התלולים והטובעניים מתחילים לגבות מחיר, והרצים שלפניי נשברים, רובם עברו להליכה. פתאום אני מוצא את עצמי לבד במרחב של חול, עצום עד סחרחורת. יד ימין מחזיקה מצפן ששומר עלי בכיוון הנכון. מדי עשר דקות בדיוק אני שותה, שתי לגימות של מים ושתי לגימות של משקה אנרגיה. הרגליים שוקעות שוב ושוב בחול הרך עד אמצע השוק, ועל פסגת הדיונה מולי אני רואה את הנסיך הקטן, עומד ומנופף לי לשלום.
 
אוקינאווה - רוחו של לוחם



כראי המחזיר השתקפות מבלי לעוות אותה וכעמק המחזיר הד, כך צריך להיות העוסק בקרטה: ריק מאנוכיות ומכוונות זדון. רק מתוך אותה צלולה ומצפון נקי יוכל להבין את משמעותה של דרך הקרטה. פרשנות זו של פונאקושי קישרה לראשונה בין הקרטה לבין עקרונות הזן הבודהיזם השוללים את העצמי. הישיבה המדיטטיבית בתחילת השיעור, וכמוה גם החזרות האינסופיות על אותם תרגילים עד להפיכתם לאינסטינקט, משלימים את הגישה ה"זנית".
סיביר שחזרה מן הכפור



חמש וחצי בבוקר על גדת האגם. דממה גמורה. על פני המים החלקים כמשטח זכוכית משתקף רכס ההרים המושלג בכחול עמוק. ערפילי בוקר מרחפים בעמק הירוק. אני מביט בכל זה דרך עינית המצלמה, תוהה אם אפשר לתפוס את השקט ואת היופי השביר הזה בתמונה, ולפתע פורצת בחורה עירומה בריצה מתוך היער, מזנקת אל המים הקפואים ומפֵרה באחת את השלווה, מנפצת את תמונת הראי לרסיסים וכעבור שניות שוב נעלמת בין העצים.