חצי מרתון ירושלים

מוזר הדבר הזה הנקרא ריצה ומסתורי הדבר הזה שנקרא גוף האדם. ברצונו ירוץ כאיילה וברצונו ישקע כעופרת, לפעמים ירחף מעצמו ולפעמים יבוסס בבוץ. בבוקר חצי המרתון כך הרגשתי, רגליים מעופרת יצוקה ונחישות של תלמיד תיכון לקום בבוקר באמצע החופש הגדול לשיעור השלמה במתמטיקה.

אחרי שכבר גמלה בליבי ההחלטה לוותר על התחרות לטובת רפיון הרוח שתקף אותי ואחרי שהתעלמתי מהשעון המעורר פעם אחר פעם, התעשתי וקמתי בקפיצה מהמיטה כדי להגיע לקו הזינוק 5 דקות לפני תחילת המרוץ. קרן ממועדון רצי תל אביב שתפסה אותי בקלקלתי נזפה בי על היותי דוגמא רעה לרצים, מה שנכון.
אפוף חבלי שינה ומצרי לאות, התחלתי לרוץ כשאט אט נפרשים בפניי נופי ילדותי וזיכרונות נעוריי. הנה מדשאות האוניברסיטה שכנגדם הוטחתי ארצה במסגרת אימוני נבחרת הקראטה של האוניברסיטה העברית, הנה נחלאות ובית הספר היסודי בו למדתי כשנחלאות עוד הייתה שכונה קצת עלובה וחסרת חן והנה בית הכרם שכונת נעוריי ואחר כך ביתי הראשון. זיכרונות מדירת הסטודנטים שהושכרה ושהייתה בשכנות טובה לחמדת עגנון, לרוח הצעירה וההרפתקנית שפיעמה בו. אנחנו כבר מתקרבים לקילומטר העשירי ואני, חושש להתאכזב מקצב הריצה האיטית, נמנע ביודעין מלהסתכל בשעון. רק הרצים שאני עוקף מגניבים בליבי את הספק שאולי, רק אולי, הגוף הבוגדני חזר בתשובה והחליט לשתף פעולה. שכונת הר- נוף, שבה גדלתי כאדם בוגר, חולשת על יער ירושלים ומעוררת געגועים לבית, לזמירות השבת ולריחות החג. מרחוק, אני עוד מצליח לראות את המובילים: בייזה, בימרו וממו ולמראיהם סיפורו של אחימעץ עלה בראשי ומעשה שהיה כך היה.
אבשלום מורד באביו דוד המלך ויוצא עליו למלחמה. דוד, שליבו קשה כאבן למתנגדיו ורך כחמאה לבניו, מבקש משרי צבאו: "לְאַט-לִי, לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם" (שמואל ב', י"ח ה'), או במילים אחרות, שימרו לי על הילד. במהלך הקרב אבשלום רוכב על פרדה ושער ראשו השופע נתפס בענפי עץ. הפרדה ממשיכה והוא, כמו בקטע מסרט מצויר,  נשאר תלוי באוויר. במצוות יואב שר הצבא, אבשלום מוכה למוות ונקבר תחת גל אבנים. הקרב הגדול מסתיים וצריך להעביר לדוד את הידיעה. בשורת הניצחון מחד ובשורת מות בנו אבשלום, מאידך. אחימעץ, רץ קל רגליים התנדב לרוץ ולספר לדוד אבל יואב מנע זאת ממנו, ובמקומו שלח כושי להעביר את הבשורות לדוד: "וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב, לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה, וּבִשַּׂרְתָּ, בְּיוֹם אַחֵר; וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר, כִּי-עַל-   (כֵּן) בֶּן-הַמֶּלֶךְ מֵת. כא וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי, לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה; וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב, וַיָּרֹץ" (שמואל ב' י"ח כ'). אחרי שהכושי מזנק לריצתו ממשיך אחימעץ "לנדנד" ליואב עד שזה מתרצה ואומר לו: רוץ. וראה זה פלא, אחימעץ עובר את הכושי, מגיע אל דוד ראשון, מוסר את בשורת הניצחון במלחמה, אולם בו האומץ למסור את בשורת מות אבשלום. הכושי מגיע ובעדינות אומר למלך כי בנו מת. דוד בתגובה קורא את קינתו הידועה והעצובה "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי." גן החיות התנ"כי מאחוריי והגוף בשלו – שועט קדימה, בלי לעצור בלי להתעייף. שלושת הרצים הראשונים חוצים את קו הסיום לתשואות הקהל ובפיהם רק בשורת ניצחון. אנחנו כבר שוב ליד עמק המצלבה וקבוצות החיילים ממקצה העשרה קילומטר מפיחות חיים במסלול והכניסה לאצטדיון מערבלת את החושים עם מוזיקה, קריאות עידוד ושטף אדרנלין. אני עוד מצליח לחשוב על כמה מוזר הדבר הזה שנקרא ריצה. לפעמים, ככה פתאום, משום מקום מתחילה ריצה טובה וכיפית, כזו שהראש מרחף ואיתו גם הרגליים. כזו הייתה הריצה שלי בירושלים.



 

 

 

 

אודות דניאל  |  השותפים הרצאות הדרכת מסעות צור קשר  |  מפת האתר  |  דף הבית
טיפוס הרים  |  טיפוס סלעים  |  ריצה אמנויות לחימה הרפתקאות  |  גלריית תמונות מסע  |  קריירה שלושת הקטבים
2009 כל הזכויות שמורות לדניאל קרן