על השאלה למה לרוץ ישנן הרבה תשובות, טובות יותר וטובות פחות. חשיבות הריצה לבריאות האדם הוכחה זה כבר; זמינות הספורט בכל מקום ובכל שעה, בבחינת נעל נעליך על רגליך כי המקום עליו אתה עומד נקודת זינוק מצוינת הוא; העלות הכספית הנמוכה של העיסוק בספורט; זה, וכמובן תחושת השיפור הגופני המקרינה על ישותנו. אבל הסיבה האמיתית, זו שתגרום לנו להמשיך לרוץ כמו שציפורים עפות, היא ההתגלות.
לעתים נדירות, אלוהי הריצה מתגלה בפנינו, הרצים. לעתים, ההתגלות היא באמצעות שליחים ולעתים ההתגלות היא ישירה, חד-משמעית, בבחינת אני ולא מלאך, אני ולא שרף. לפעמים זה צבי מלכותי הצופה עלינו מראש הר בבוקר צונן, כשאנחנו פולחים את השבילים במעלה הרי ירושלים, ולעתים זה נשר החג מעלינו תחת שמש רחומה במדרונות המסולעים של הגולן. לפעמים ארנבת דוהרת בתלמים החרושים של האדמה האדומה של שפלת החוף ולפעמים סתם זנב שועל, שחומק בין הסלעים הצחיחים של המדבר.
לעתים נדירות אלוהי הריצה מתגלה במלוא הדרו. בזעפו הוא יטיח בנו מטר זלעפות או קרני שמש יוקדות, ובנוחו יחלוק איתנו שמים ארגמניים מלאי הוד והדר או כחול של ים מתקצף. ברגעי החסד הללו התחושות דוחפות האחת את האחרת כקרונות רכבת. האושר, השמחה, השלווה, ולבסוף גם הכרת התודה לגוף וכמובן, לאלוהי הריצה. ברגעי ההתגלות מתבהרת מהותה של הריצה. לא חוויה נרקוטית של ערפול חושים, וגם לא חוויה סיזיפית של מאמץ עד גבול קצה היכולת. להפך. חידוד חושים, ערנות מלאה, מודעות מלאה ונינוחות. הרמוניה עם הטבע שסובב אותנו והרמוניה עם הגוף שמשרת אותנו. לא התמודדות סגפנית סיזיפית ומונוטונית מול משטח ריצה תוך בהייה אטומה במסך ממול, אלא שיחה מרתקת ומעניינת עם מי שרצים איתו, או עם עצמנו.
את המולת בית הקפה מחליפים קולות הטבע, ואת הישיבה מחליפה הריצה. בקצב נוח המאפשר דיבור, צעד אחר צעד, נגמעים קילומטר אחר קילומטר. הגוף, כמין ריבון חיצוני מכתיב את הקצב, אי אפשר למהר ולא צריך למהר. "סיפור ארוך" אינו תירוץ, כי אם הזדמנות לספרו. באריכות, בפירוט, לאורך קילומטרים רבים. דרמות נפרשות לאורך שבילי העיר והכפר, חוויות אישיות, לבטים, מחשבות, שמחות ועצבויות, כמו בשביל של הנזל וגרטל, נפרשים לאורך הדרך.
צעדי הריצה המשותפים מחזקים קשרים, מהדקים חברויות, ממרקים את הנפש. וכך, העיניים בולעות את המראות המתחלפים, האוזניים מקשיבות בדריכות, כפות הרגליים מרחפות מעל האדמה הרטובה מהגשם. והגוף, הגוף איננו.
מרוץ הר לעמק הוא מרוץ שליחים היוצא מקלעת נמרוד ונגמר ביישוב תמרת בעמק יזרעאל. בתחרות, קבוצות של 8, 6, או ארבעה רצים לסירוגין את המרחק. בקטגוריה נפרדת יש את רצי האולטרא-מרתון שרצו מרחק של שלושה מרתונים – 127 ק"מ.
סוף סוף גם בתל אביב. בשבילים וברחובות של העיר שלי עם האנרגיות הנפלאות של חברי מועדון רצי תל אביב.
הישראלי הראשון באולטרה מרתון האחרון ביבשת הלבנה בקצה העולם, בין הקרחונים והפינגווינים, הכי רחוק והכי ארוך.
המרתון האקולוגי ביותר בעולם – דניאל קרן השאיר את מכוניתו בבית, רץ כל הלילה מתל אביב לירושלים והגיע לקו הזינוק כדי להשתתף במרתון בירושלים, בסך הכל מרחק של כשלושה מרתונים.
מוזר הדבר הזה הנקרא ריצה ומסתורי הדבר הזה שנקרא גוף האדם. ברצונו ירוץ כאיילה וברצונו ישקע כעופרת, לפעמים ירחף מעצמו ולפעמים יבוסס בבוץ. בבוקר חצי המרתון כך הרגשתי, רגליים מעופרת יצוקה ונחישות של תלמיד תיכון לקום בבוקר באמצע החופש הגדול לשיעור השלמה במתמטיקה.
מרתון "הבית". קרוב, שטוח, מוכר ומהיר. 42.2 קילומטרים לאורך הכנרת כשאתה מוקף בחברים וחברות ופנים מוכרות וידידותיות.
