הר לעמק
מרוץ הר לעמק הוא מרוץ שליחים היוצא מקלעת נמרוד ונגמר ביישוב תמרת בעמק יזרעאל.
בתחרות, קבוצות של 8, 6, או ארבעה רצים לסירוגין את המרחק. בקטגוריה נפרדת יש את רצי האולטרא-מרתון שרצו מרחק של שלושה מרתונים – 127 ק"מ.
פיאט 127, שרה אימנו חיה 127 שנה, אחשורוש (איזה מין שם זה בכלל?) מלך על 127 מדינות וכך, בבקעת בית נטופה לעת ערב, בקצב ריצה מונוטוני ונעים, האסוציאציות מושכות האחת את השנייה כמו קרונות רכבת העמק. 127 קילומטר, זה מרחק התחרות ומספר זה מהלך עליי קסם. שביל הכורכר שאני רץ לאורכו שטוח ונעים לריצה, מימיני זורמים המים לאורך המוביל הארצי וביני לבין עצמי אני תוהה האם הדרך שלהם ארוכה יותר או קצרה יותר משלי ובכלל, מה הם עושים בעליות.
התחרות נקראת הר לעמק והיא תחרות שליחים המחלקים את המרחק בין קבוצות של 8, 6, 4 אנשים הרצים לסירוגין. בצד רצי השליחים יש 18 רצים שנרשמו לריצת יחיד, הארוכה ביותר שהייתה בארץ, כפי הנראה מאז ומעולם.
לאורך המסלול נקודות ביקורת בהן נמצאים המתנדבים של היישוב תמרת – מארגני התחרות ורושמים את ההגעה של כל רץ, הרץ הקבוצתי מתחלף עם הרץ שאחריו, ובנקודות אלו אני פוגש את רונן ודני שמדלגים ברכב מנקודה לנקודה כדי לפגוש, להאכיל, להשקות ולעודד אותי.
עוד מרחוק, לפני שאני מזהה את רונן בנקודת ההחלפה הקרובה אני מצליח לחשב שאוקיי בגימטריה זה 127.
אני מגיע לעמדת ההרשמה, מוסר את שמי וכמו בתחנת טיפול בתחרות מכוניות פורמולה, גם כאן הכל קורה מהר – אין זמן לבזבז. אני מוסר לרונן את שני בקבוקי המים שהיו עליי במהלך הריצה כדי שימלא אותם ומקבל מדני לי תדרוך קצר לגבי קטע הריצה הבא. "מאבטליון לחנתון, 12.8 קילומטר, קטע לא קשה, מישורי בדרך כלל". תוך כדי הקשבה אני בולע בחיפזון בננה ושני תמרים. פחות מדקה חולפת וקדחתנות ותחושת החירום שסביב עמדת ההחלפה מתחלפת שוב בשקט של הטבע. שקיעה נוגה, ציוץ הציפורים לקראת ערב והמונוטוניות הנעימה של הריצה האחידה, הקצבית. אני ישן וליבי ער, אני חולם ורגליי רצות.
נופי הארץ נפרשים אט אט ושמות התחנות נראים כאילו נלקחו מעלון של הקרן הקיימת: אלון הגליל, צומת זרזיר, אלוני אבא, בית שערים. 63 קילומטר מאחורי ואני עוד לא בחצי הדרך. השעה כבר אחרי עשר בלילה ופנס הראש זורק אלומת אור על השביל לפניי. בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים כאילו נכתבה על הריצה הזו. אני ביער, העיניים מתאמצות לראות את השביל והאוזניים דרוכות לרחשי הלילה. פעם אחת צעדי ריצתי מעוררים מקהלת צפרדעים ופעם שנייה תזמורת צרצורים. מולי על השביל זוג עיניים זורחות בחשיכה. תן? אולי, קשה לי להחליט. החיה הסקרנית לא זזה מהשביל ואני מתקרב ומתקרב. צעקה חזקה שלי והחיה הבורחת חזרה אל תוך היער.
והנה עמק יזרעאל לפני. תלמים ארוכים ושדות פורחים של מיני גידולים שאני לא מזהה בחשיכה. ליד קיבוץ הזורע אני אחרי 90 קילומטר ורונן ודני מודאגים. קצב הריצה שלי מהיר מידיי – אני חייב להאט קצת ולא אקרוס מעייפות. בכלל, אני חייב לאכול ולשתות יותר הם מתרים ומפצירים בי בנקודת ההחלפה. נוח להיכנע, אני צונח לתוך כסא ומרשה לעצמי לאכול סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ וכבר בביס הרביעי, אני נעשה חסר מנוח. "חבל על הזמן" אני משתמש בביטוי במובנו הישן והטוב ושוב אני רץ. בקיבוץ היוגב אני חוצה את הקילומטר המאה ואט אט מתגנבת אצלי התחושה אותה מרגיש קשיש בן מאה כשמאחלים לו עד מאה ועשרים. הגוף שתפקד ללא דופי במאה הקילומטרים הראשונים מתחיל להעלות טרוניות וכאב עמום מתחיל להציק במעלה הירך. בכפר ברוך, בארבע לפנות בוקר הכאב מרגיש כסכין הדוקרת בבשר עם כל צעד. שנייה אחר שנייה, דקה אחר דקה הלילה מפנה מקום ליום, החושך מפנה מקום לאור, צרצור הצרצרים לציוצי הציפורים.
דני רץ לצידי ומספר לי את סיפורו מהמאה ה – 19 של ג'ושוע סולוקום הקנדי שהיה הראשון שהקיף לבדו את העולם בסירת מפרש. דני מתאר את הרפתקאותיו של השייט וסיפוריו לוקחים אותי לארץ האש, למרחבי האוקיאנוס, למקומות וזמן אחרים, משכיחים ממני את הכאב ואת המאמץ שאני מנסה להתעלם ממנו.
בתחנת ההחלפה הבאה, הקור חודר בקלות לעצמות הגוף שכילה את כל מאגרי האנרגיה שלו ואני מתחיל לרעוד. לא בננה ולא תמר, לא כוס תה חם ולא חטיף אנרגיה – רק הריצה תחמם והפעם רונן רץ לצידי. הכאב לא מרפה וקצב הריצה שהיה עד עכשיו כעשרה קמ"ש בממוצע מתחיל לדעוך. רצים נוספים ממקצה השליחים רצים לצידי, מעודדים ומקבלים עידוד. הלומי שינה ומלאי אדרנלין, כולם אחרי חוויה חזקה המנצנצת בעיניים, או שאולי זו סתם העייפות שאחרי 24 שעות של ערות. בקטע הריצה הלפני אחרון כבר מריחים את הסוף ואכן בסוף השביל המתפתל כבר רואים את ראשוני המעודדים. מאות רצים המחכים לחברי קבוצותיהם באופוריה של השלמת משימה בלתי אפשרית, מחכים בכיליון עיניים לחציית קו הסיום, מוחאים כפיים, מעודדים ורצים. אני חוצה את שער הסיום הכחול והגוף, הגוף איננו.
