ההיסטוריה של השיטה

הקראטה (לחימה בידיים ריקות) והקובודו (לחימה עם כלי נשק חקלאיים) התפתחו באוקינאווה (Okinawa), האי המרכזי בשרשרת איי הריו קיו (Ryukyu) שבין יפן, סין וטאיוואן.

אמנויות אלה מהוות כיום חלק חשוב מהמורשת המקומית ומהמורשת היפנית.

התפתחות הקראטה האוקינאווי קשורה בקשר הדוק עם הארועים ההיסטוריים שהתרחשו באי. במאה ה- 15 אוקינאווה נמצאה תחת שלטונו של אדם בשם שוהאשי (Shohashi), אשר כונן את ממלכתו בכפר שורי (Shuri). בכדי לחזק את שלטונו החליט שוהאשי להחרים מהתושבים את כלי נשקם ואסר על אימונים בנשק. חייליו נשלחו לאסוף את הסכינים, החניתות והחרבות, עד אחרון כלי הנשק. התושבים חיפשו דרכים להגן על עצמם ללא נשק, וכך החלה הפריחה הראשונה של אמנות הלחימה בידיים ריקות. שיטת לחימה זו נקראה te (ידיים), וקדמה לאמנות הקראטה.

כל אותה עת אוקינאווה וטירת שורי היוו מוקד מסחרי ענף.

נמל נאהא (Naha) היה לאחד הנמלים העמוסים באזור. מיקומו הנוח של האי וקשרי המסחר עם סין ומדינות מזרח אסיאתיות אחרות הביאו סחורות והשפעות תרבותיות רבות לאוקינאווה, וחותמן של השפעות אלה ניכר גם באמנות ה- te, שספגה אלמנטים ורעיונות של אומניות לחימה ממדינות אחרות, בעיקר מסין. פריחת המסחר משכה לאזור גם פיראטים, והתקפותיהם עוררו שוב בצוותי האוניות הלא חמושים צורך בהגנה עצמית. אנשי המסחר למדו שיטות לחימה מעמיתיהם שבאו ממדינות מזרח אסיאתיות נוספות.

בשנת 1609 נכבשה אוקינאווה ע"י שימאזו (Shimazu), שליט ממחוז קיושו (Kyosho) שבדרום יפן. בתקופה זו הוטל ביפן איסור על כל קשר עם מדינות אחרות, וכיבוש אוקינאווה איפשר לשימאזו להמשיך בקשרי סחר עם סין למרות האיסור.

שימאזו חידש את האיסור על אחזקת כלי נשק, והפעם נאסר גם האימון באמנויות לחימה. האיסור נאכף בחומרה והחזיק מעמד מעל 300 שנה. אך במקום להיעלם, אמנות ה- te ירדה למחתרת ונעלמה במעטה של חשאיות, שם המשיכה לפרוח ולעבור מאב לבן. במשך השנים התפתחו שלושה סגנונות דומיננטיים באזורים שונים – בכפר Shuri התפתח ה- Shuri-te, בכפר Naha התפתח ה- Naha-te, ובכפר Tomari התפתח ה- Tomari-te.

בשנת 1868 התרחשה ביפן מהפכת Meiji ("שלטון נאור"), שהשיבה את השלטון לקיסר, ובשנת 1875 אוקינאווה הוכרה רשמית כחלק מיפן. תהפוכות אלה הסירו את מעטה הסודיות מהקראטה והעלו אותו לסדר היום באוקינאווה. מעתה הציבור הרחב יכל ללמוד קראטה כאמנות או כספורט. בשנת 1904 הקראטה הפך לחלק מדרישות החינוך הגופני בבתי הספר הציבוריים באוקינאווה. אחד הבולטים באנשי הקראטה שעסקו בהנחלתו לבתי הספר היה אנקו איטוסו (Ankoh Itosu) שאימן מספר נכבד מאומני הקראטה הידועים של המאה ה- 20.

בעקבות הכיבוש של יפן ב- 1945 נחשף הקראטה למערב.

בשנות ה- 60 התפשט הקראטה בעולם בעזרת מאות אנשי קראטה יפניים ותלמידים מערביים שלמדו ביפן. אנשים אלה פתחו מכוני אימון ואגודות קראטה בעלות שיטות ייחודיות והתפשטו למקומות שונים. בשנים האחרונות הקראטה הפך לספורט פופולרי המתפתח במהירות ומוכר בכל העולם. בשנת 1994, במשחקים האסיאנים שהתקיימו בהירושימה שביפן, הקראטה הוכר בפעם הראשונה כספורט רשמי. המטרה היא להגיע להכרה כענף ספורט אולימפי. בימינו פעילים בתחום הקראטה והקובודו בעולם כ- 40 מיליון אנשים במעל 140 מדינות.