טיפוס הרים

אוורסט - נפאל

אני שוכב על הצד, הלחי הימנית שלי שקועה בשלג הקר ופתיתי שלג נוחתים על לחיי שמאלית. בנשימות עמוקות אני מרגיע את כאבי התופת של הרגל השבורה ובשאריות הכרתי אני מחשב את הזמן שנותר עד לתחילת הטיפוס לכיוון האוורסט. האם אצליח להחלים עד אז? האם הרגל לא תבגוד בי בדיוק כשאזדקק לה? שירי רעייתי הטרייה מתבוננת בי בחשש ובדאגה כשאני מתרומם ומתחיל לגלוש במורד מדרון הסקי בצפון איטליה. אנחנו רחוקים כ – 8 קילומטרים מהאוטו ואני גולש לשם באיטיות ובזהירות. מידי פעם כאב הרגל השבורה מכריע אותי ואני נאלץ לעצור. כעבור דקות ארוכות אנחנו בדרך הביתה.
לאחר תקופת החלמה ראשונית ומנוחה מוחלטת התחלתי לשחות. כדי לפתח את יעילות הריאות ומערכת הנשימה וכדי לתרגל פעילות בחוסר חמצן, אני נושם פעם אחת כל אורך בריכה – כך לאורך 5 קילומטרים. לחיזוק פלג הגוף התחתון אני מגייס את מגדלי עזריאלי. בזהירות רבה, אני מטפס את המדרגות המגדל העגול ומידי יומיים מעלה את מספר הקומות באימון. 200, 300, 400 וביום שלפני הנסיעה לארץ אני עושה את האימון המסכם ועולה בריצה 500 קומות. אני מסכם את האימון בהצלחה ומרגיש מוכן.

בדיוק חודשיים מיום התאונה, מטוס הפרופלורים נוגע לא נוגע בפסגות הרי ההימלאיה בדרכו לשדה התעופה של הכפר לוקלה (Lukla ) בצפון מזרח נפאל. הפחד מהטיסה שעוברת קרוב מידי לטעמי לפסגות המשוננות הופך לאימה כשאני רואה את מסלול הנחיתה המשופע הניצב מולנו על צלע ההר התלול. כעבור מספר שניות המטוס נחבט בפראות במסלול הנחיתה בשדה התעופה המועד לפורענות שרק בשנה שעברה גבה את חייהם של 18 נוסעים.

את הצעדים הראשונים מחוץ לשדה התעופה של הכפר לוקלה, אני עושה בחשש. התרמיל הכבד על כתפיי והדרך הארוכה שלפנינו יהיו מבחן ראשון בתנאי שטח אמיתיים לרגל. שירי ואני מתקדמים במעלה העמק בטרק הנחשב לאחד היפים בעולם. פסגות הרים מושלגות נישאות מעל עננים וגשרים תלויים מעל נהרות משכיחים ממני את דאגות הרגל ואנחנו צועדים שעות לפני שאני מאשר בהקלה לשירי: הרגל בסדר.
הדרך משדה התעופה בלוקלה שבגובה 2860 מטרים ועד למחנה הבסיס של האוורסט בגובה 5400 מטרים נמשכת כ- 8 ימים. העלייה בגובה מתבטאת בדלילות שבאוויר וכתוצאה מכך בסכנות השונות הכרוכות במחלת גבהים. פתרון הקסם הוא עלייה מתונה והדרגתית בגובה באופן שבכל יום לא נעלה יותר מכ – 400 מטר. העלייה ההדרגתית וימי המנוחה הנשזרים בטרק מאפשרים לגוף לייצר יותר כדוריות דם אדומות ובכך להסתגל לגובה.
מסביבנו טבע פראי ללא כבישים וללא שום אמצעי תחבורה ממונע. סבלים מקומיים נמוכי קומה, בנעלי אצבע ומנשא המורכב על מצחם נושאים משקל שלעתים עולה על משקל גופם. לצידם, יקים שעירים ועמוסים לעייפה מתנהלים בשיירות ארוכות לצידי הרועה ששר לצלילי הפעמונים הכבדים התלויים לצווארם.
הצעידה היומית והעלייה בגובה חושפים בפנינו נופים המשתנים לאיטם. מצמחיה טרופית עשירה בעמקים הנמוכים ועד להיעדר מוחלט של צמחיה בגובה של מעל 4000 מטרים. בסוף כל יום אנחנו עוצרים למנוחת לילה באחד מיני ה "גסט האוס" הרבים שלאורך המסלול.
ביום השביעי אנחנו בכפר גורק שפ (Gorak Shep ) בגובה 5160 מטר. שירי מרגישה לא טוב ונשכבת לישון ואני לא מתאפק ומטפס בריצה לפסגת הר סמוך בשם קלה פאטאר (Kala Patthar ), משם לראשונה, אוכל לראות בבירור את האוורסט. כעבור 45 דקות של טיפוס מהיר אני רואה אותו מקרוב. גוש סלע שחור בין הרים לבנים. אני מתיישב ומתבונן בו דקות ארוכות. פסגתו גבוהה ממני כמעט 3.5 קילומטרים ורחוקה ממני כמעט 50 יום.

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

עיר האלוהים
מחנה הבסיס של האוורסט הוא עיר אוהלים או אולי על שום גובהו ראוי אולי לכנותו עיר האלוהים. משלחות מטפסי הרים מכל העולם עולים אליו לרגל. האוורסט הוא לא ההר היפה ביותר בעולם והוא אינו ההר הקשה ביותר לטיפוס אבל, ועם זה אי אפשר להתווכח, הוא ההר הגבוה ביותר בעולם. ככזה, הוא אבן שואבת למטפסי הרים שמתקהלים סביבו פעמיים בשנה, העונות היחידות המתאימות לטיפוס.
שיירות שיירות של יקים מובילים משאות של ציוד אוכל ואספקה למאהלים של המשלחות השונות. המשלחות הצנועות והספרטניות משהו יטעינו על גבי בהמות המשא הללו שקי אורז, תפוחי אדמה, אוהלים, דלק ציוד טיפוס ושאר אספקה למשך ה- 60 יום הבאים ואילו המשלחות האמריקאיות ה"מפונפנות" ידאגו לפנק את המטפסים בכיסאות נוחים, משקאות חריפים, מכשירים להקרנת סרטים ואפילו שולחנות פינג פונג.
שירי ואני מקימים את האוהל הקטן שלנו בפאתי המאהל, מסביבנו מדרונות שלג וקרח אינסופיים ומתחתינו קרחון ההולך ומצטמק במהירות מדאיגה עקב התחממות כדור הארץ. האוהל הזה יהיה ביתי לחודשיים הבאים.
אוהל גדול בצורת כיפה ישמש אותנו כחדר אוכל מרכזי ואוהל נוסף יהיה המטבח שעליו יפקד דש (Desh ), אחד מבני שבט השרפה שמלווים אותנו לכל אורך המסע.
בהדרגה, מגיעים שאר חברי המשלחת, עשרה במספר: שני גרמנים, מקסיקני, שישה קנדים ואני. כולנו מתכוננים לקראת תחילת הטיפוס. שירי לטיפוס על הר שנקרא איילנד פיק (Island Peak ) בגובה 6189 מטר ואנחנו לקראת העלייה הראשונה לכיוון המחנה הראשון (Camp 1 ).
טקטיקת הטיפוס היא בסגנון המשלחות (Expedition Style ) לפיה עולים ויורדים מההר מספר פעמים. בתהליך העלייה והירידה הגוף מתרגל כל פעם לגובה החדש וכמו כן בכל עלייה ניתן לקחת חלק מהציוד, לבנות ולצייד את המאהל הגבוה יותר.
תהליך אופייני הוא לעלות למחנה הראשון עם אוהל ואוכל, להשאיר שם את הציוד ולהישאר מספר שעות לצרכי התאקלמות לגובה ולרדת חזרה למחנה הבסיס. ביום השני לנוח ולהתאושש מהמאמץ במחנה הבסיס ולמחרת, ביום השלישי לטפס למחנה אחד, לישון בו ושוב לרדת למחנה הבסיס. ביום הרביעי לנוח במחנה הבסיס וביום החמישי לטפס שוב למחנה אחד לישון בו וביום השישי להמשיך ולטפס בגובה עד המחנה השני, להשאיר בו את האוהל והציוד ולרדת את כל הדרך למטה עד למחנה הבסיס וכך הלאה. תהליך מפרך ומייגע שמרגיל את הגוף להסתגל לדלילות האוויר אבל בה בעת שוחק ומתיש אותו.

השלווה היחסית של מחנה הבסיס מופרת אחת למספר שעות כשמפולת שלגים וגושי קרח בגודל של אוטובוסים ניתקים מצלעות ההרים המקיפים אותנו ושועטים ברעש עצום לכיוון העמק. בלילות השקטים נשמעות המפולות כסדרת רעמים מחרישי אוזניים המתפוצצים בפתח האוהל.

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

סולמות וחבלים ב – Khumbu Icefall
הלב פועם בקצב מטורף והריאות משוועות לחמצן אבל אני לא עוצר לנוח. לא כאן, לא באמצע ה – Icefall . עצירה פירושה סכנה, עצירה פירושה התגרות מיותרת בגורל. את קטע הטיפוס הזה שבין מחנה הבסיס למחנה הראשון כדאי לעבור במהירות הגבוהה ביותר. זהו אולי הקטע המסוכן ביותר בטיפוס על האוורסט. בקצהו הגבוה של הקרחון מוטלים זה על גבי זה גושי קרח עצומים שמידי פעם קורסים ללא התרעה מוקדמת. הרבה אנשים נהרגו בקטע הזה כשגוש קרח בגודל בניין של 10 קומות קרס עליהם. בין ומתחת לגושי הקרח יש נקיקים שעומקם מגיע לעשרות מטרים. מאלו החשופים לעין קל להימנע אולם חלקם מוסתר ומכוסה בשכבת שלג דקה הקורסת עם הדריכה עליה. כאילו בכך לא די, מפולות שלגים רועמות אל תוך מסלול הטיפוס במהירות של מאות קמ"ש. יצאנו לדרך בחשיכה ואנחנו מטפסים כבר שלוש שעות. המתח רב. אנחנו לא מדברים, כל אחד מרוכז בהתקדמות המסוכנת. את נקיקי הקרח אנחנו חוצים על גבי סולמות המונחים בצורה אופקית בין שתי הגדות ואת הקטעים האנכיים אנחנו מטפסים בעזרת סולמות או חבלים. הריכוז חייב להיות מרבי והתנועה צריכה להיות מחושבת ותוך שמירה על שיווי משקל עדין.
יאן מגרמניה, שנכשל לפני כשנתיים בניסיון הראשון שלו להעפיל לפסגת האוורסט, נמצא מעט מאחוריי כשלפתע, כמעשה קורח ועדתו, השלג פוצה את פיו ובולע את יאן. גשר השלג מעל הנקיק קרס תחת משקלו ויאן (Jan ), שהיה מאובטח בחבל, נשאר מתנדנד באוויר. לא נעים – לא נורא. אחרי מספר משיכות בחבל הוא מועלה לפני השטח, מעט מזועזע אמנם אבל הטיפוס נמשך.
כעבור חמש שעות של טיפוס אינטנסיבי אנחנו במחנה הראשון. משאירים את הציוד והאוכל שסחבנו למעלה ואחרי מנוחה של כשעה אנחנו שוב ב Ice Fall , הפעם בדרך למטה.
רוב (Rob ) כמו כולנו מחובר ברתמת טיפוס לחבל האבטחה אבל צעד לא זהיר שולח אותו למטה בנפילה לא מבוקרת שמסתיימת בפציעה ובקרע של רצועת הברך. הירידה למחנה הבסיס הופכת מירידה שאמורה להימשך כשעה לסיוט מתמשך בין שש שעות שבסופו מגיע רוב מותש כואב ושבור למחנה הבסיס. עבורו חלום האוורסט נגוז, לפחות לפעם הזו. יומיים אחר כך, כשגופו ספוג במשככי כאבים הוא עולה על "אמבולנס החרום" סוס קטן שייקח אותו למנחת המסוקים המרוחק מאיתנו מהלך יום אחד.

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

מחנה הבסיס Everest Base Camp
חזרה במחנה הבסיס אני מקבל את ההודעה המשמחת: "שירי הגיע לפסגת האיילנד פיק" והיא בדרכה חזרה למחנה הבסיס. אני מקשט את האוהל בפרחי פלסטיק ובשלט מאויר ויוצא לקבל את פניה. היא מגיעה מאושרת ושמחה ויום אחר כך כבר מתחילה את הדרך הארוכה חזרה ללוקלה.
הגובה מתיש את הגוף. כמו שלהבת נר ההולכת ודועכת כשמכסים אותו בכוס כך גם הגוף באוויר הדליל. ולא רק הגוף אלא גם היכולת הקוגניטיבית דועכת וככל שעולים בגובה כך ההשפעה חריפה יותר וככל שמתישים את הגוף כך צריך לתת לו את האפשרות להתאושש. מחנה הבסיס הוא "בית ההבראה" שלנו. בגובה של 3 קילומטרים מתחת לפסגה אנחנו מרגישים בנוח, אוכלים טוב ישנים טוב ואפילו מתקלחים במקלחת מאולתרת. אחדים, לוקחים תוספי תזונה, שותים מי חלבון, בולעים תרופות, הכול כדי למנוע את ההידרדרות הבלתי נמנעת של הגוף וכדי לשמור על מסת שריר. בהיעדר מקורות זמינים אחרים כמו שומן או פחמימות, מאכל הגוף את השרירים ובתהליך הנמשך שבועות הגוף הולך ונחלש הולך ודועך.
באוהל הקטן שלי אני חי חיי מותרות: מזרון עבה, שק שינה גדול ועבה המתאים לטמפרטורה של מינוס 40 מעלות, בקבוקי מים חמים שמידי לילה נכנסים איתי לשק השינה ומנעימים את הלילה, שקית אוכל גדולה מלאה באוכל חטיפים וממתקים, ספרי קריאה ואותם פרחים (מפלסטיק אמנם) ששירי השאירה. גבוה על ההר המשקל הופך להיות נטל כבד. כל גרם נחשב ובמה שאפשר לחסוך חוסכים. המזרון יהיה דק יותר, שק השינה יהיה קל יותר, החטיפים והאוכל הופכים יקרי המציאות, על מגוון הספרים נוותר וניקח ספר אחד או רק את מחציתו שטרם נקראה ועל פרחים כמובן שאין על מה לדבר.
ושוב אנחנו בדרך למעלה, יוצאים לדרך בחשיכה כשהקרח קפוא וקר ועל כן יותר יציב ושוב חוצים את ה- Icefall בדרך למעלה. הפעם זה ברנד (Bernd ) הרופא הגרמני שחי בקנדה שמשלם את המחיר על חוסר זהירות שנגמרת בצלעות שבורות. כאבי הנשימה גורמים לנשימה שטחית ובהמשך לסיבוך בראות של ברנד וכעבור יומיים גם הוא נפרד מאיתנו בחיבוקים עדינים וזהירים, ויורד מההר כשהוא מלווה בשרפה ובסבל שנושא עבורו את כל הציוד.

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

ההר הגבוה
אני יושב בכניסה לאוהל שלי במחנה שניים ומסתכל. למטה, כ – 100 מטר מתחתי אני רואה את סילביה ונזכר במופעי הרחוב של האומנים העומדים ללא תנועה, כפסלים אנושיים, בשדרות לאס ראמבלס בברצלונה או בשדרה החמישית בניו יורק. כך גם סילביה. התקדמותה איטית עד כדי כאב, למעלה מחצי שעה ייקח לה להגיע אליי ולהתמוטט באפיסת כוחות בפתח האוהל. סילביה קיוותה שתוכל להשלים את סדרת "שבע הפסגות" שהן שבע הפסגות הגבוהות ביותר בכל יבשת, מתוכן טיפסה כבר על שש, אולם הקושי הפיזי וקשיי הנשימה שלה סודקים את רצון הברזל שלה. למטה במחנה הבסיס היא תתבונן ב – Icefall בבעתה וחרדה –ותחליט: "פה אני לא עוברת פעם נוספת" ותודיע על כך שהיא פורשת. נשארנו שבעה מטפסים והדרך עודנה ארוכה, ארוכה מאוד.

הדרך למחנה השלישי בגובה 7300 מטר מתחילה בחשיכה. אני עטוף בשכבות לבוש ומעליהן חליפת פוך עבה. נתיב הטיפוס תלול ואני קשור לחבל המחובר ליתדות הנעוצות בקרח. האוהל של המחנה השלישי נטוי באמצע צלע ההר "לוצה" (Lhotse Face ), קיר קרח כחול ושקוף שגובהו העצום הוא 3 קילומטרים. סוליית המסמרים המחוברת למגפי הטיפוס שלי ננעצת בקרח הקשה, פוצעת אותו ושומרת עליי מלהחליק במדרון התלול. עם הנץ החמה מתעוררת גם אלת הרוח והיא במצב רוח לא טוב. הטמפרטורות צונחות במהירות ואני הולך ומאבד את התחושה באצבעות הידיים. אני מנסה טכניקות שונות כדי להאיץ את זרימת הדם לאצבעות אולם כל מאמציי רק דוחים את כוויית הקור הממשמשת ובאה. בלית ברירה אני מוריד את התרמיל ושולף מתוכו "מחמם ידיים", שקיק עם חומר שבריאקציה כימית יוצר חום. דקות ספורות אחרי שהשקיק בתוך הכפפה חום נעים מתחיל להתפשט והתחושה חוזרת לאצבעותיי. הכניסה לאוהל היא כמוהכניסה למכונית ביום חורף סוער וגשום. בבת אחת: שקט ונעים.

האוהל נמצא על פלטפורמה אופקית שנחפרה במדרון הקרח הקשה ומשמעות הדבר היא שכל יציאה מהאוהל כרוכה בסכנת החלקה. מלקח החלקתו של המטפס היפני שיצא מפתח האוהל להשתין ולא חזר לעולם למדנו שבכל יציאה מהאוהל חייבים להיות קשורים ומאובטחים.

באוהל הזמן עומד מלכת. כבר בשעה שבע בערב אנחנו בשקי השינה, מחוצה להם קר מידיי, ללכת אין לאן וממילא העייפות מכריעה אותנו. דא עקא (מאיפה זה הגיע – נפלת על הראש?), הגוף עייף ומותש, הראש רוצה לישון אבל דלילות האוויר מבריחה את השינה ומטפחת את סיוטי הלילה. תנומה קלה תיקטע בפאניקה המלווה בתחושת חנק חריפה, וקור צורב יחלחל אל תוך סדקי השריון המגן של שק השינה. כך אני שוכב בשק השינה שעות על גבי שעות בעיניים פקוחות לרווחה, מותש ועייף, חרד מפני השינה ומייחל לה בעת ובעונה אחת. המחשבה כי לנקודה הזו נגיע רק פעם אחת נוספת, בדרך לפסגה, מנחמת אותי. הדקות נוקפות לאיטן באיטיות המאיימת על שפיותי, אני עד להתחלפות הלילה והיום ורק לאחר שקרני השמש הראשונות פוגעות ביריעות האוהל ומסלקות את צינת הלילה אני זוחל החוצה ומתכונן שוב לרדת למטה.
שעות ספורות לאחר ההגעה למחנה הבסיס קיר הקרח התלוי כחרב דמוקלס מעל ה Icefall התמוטט ברעש מחריש אוזניים. אלפי טונות של גושי קרח ושלג צנחו מגובה של מאות מטרים לנתיב הטיפוס העובר בין מחנה הבסיס למחנה הראשון. מטפס בן שבט השרפה שהיה בדרכה של המפולת נהרג וגופתו לא נמצאה.
…………………………………………………………………………………………………………………………………………

הימים שלפני
אחרי 40 יום על ההר מתחילה הספירה לאחור. חלון מזג האוויר על האוורסט נפתח לכשלושה ימים, בדרך כלל במחצית השנייה של חודש מאי, ולקראת היעד הזה אנחנו צריכים להתכונן. בקי (Becky ) אשתו של טים ריפל הקנדי שמדריך את המשלחת שלנו מקבלת בביתה שבקנדה תחזיות מזג אוויר ממספר מקורות ומעדכנת מידי יום את טים באמצעות הטלפון הלווייני. לפי תחזיות אלו מזג האוויר הינו ועודנו סוער ומושלג וההתבהרות צפויה רק בעוד שבוע ימים.
מאמצי העלייה והירידה מההר מתישים את הגוף, מאכלים את השרירים ומאיימים על המערכת החיסונית. כדי לעלות לפסגת ההר צריך להביא את הגוף להתאוששות מלאה. התאוששות מלאה אפשרית רק בסביבה בה האוויר סמיך יותר ועשיר יותר בחמצן, רק בגובה בו יש עצים ופרחים ואנחנו מחליטים לרדת ממחנה הבסיס ולחזור בדרך ממנה באנו עד לגובה 4000 מטר.
שם ננוח ארבעה ימים, התיאבון שהתפוגג עם העלייה בגובה יחזור ונוכל לאכול ולהחזיר מעט מהמשקל שאיבדנו, הלילות טרופי השינה ייעלמו ובתום ימי המנוחה נחזור למחנה הבסיס לקראת העלייה לכוון הפסגה וכך עשינו.
אחרי ארבעה ימים של זלילה ושינה עמוקה חזרנו למחנה הבסיס מאוששים ומוכנים אולם למגינת ליבנו מזג האוויר לא היה מוכן. חלפו עוד שלושה ימים מורטי עצבים של שלג בלתי פוסק עד שחלה התבהרות והחלון שכל כך ציפינו לו עמד להיפתח.

הדיווח האחרון של בקי דיבר על ה – 17 במאי כיום האופטימאלי ליום הפסגה ופירוש הדבר הוא שאנחנו צריכים לצאת לדרך ב – 13 למאי. היציאה לדרך באותו בוקר הייתה מרגשת ביותר. על מזבח האבן הונחו מנחות, הקטורת הפיצה ריח נעים והאש שבבסיס המזבח בערה ביתר עוז. בני שבט השרפה שיצאו איתנו לפסגה התפללו לאור פנסי הראש ודקות ספורות אחר כך שוב היינו על ה Icefall בפעם התשיעית והלפני אחרונה. לפניי צועד קרייג (Craig ), מדריך טיפוס הרים ומדרי סקי. בשעה הראשונה של הטיפוס אנחנו מתקדמים בקצב אחיד וטוב. אחר כך קרייג מתחיל להאט עד לעצירה מוחלטת. "זה לא היום שלי – אין לי כוח להמשיך" הוא אומר. בחילות וחוסר תיאבון גרמו לירידה חדה במשקל שלו ולאבדן מסת שריר ובהתאם גם לירידה בכוח שלו. תשוש, הוא חוזר למחנה הבסיס ומודיע לנו בקשר: "בהצלחה, אני בדרך הביתה"

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

הדרך למעלה
נשארנו שישה: טים המדריך הקנדי, הררדו ממקסיקו, פטריק מקנדה, טוד מקנדה, יאן הגרמני ואני. אחרי יומיים במחנה השני אנחנו ממשיכים הלאה. מזג האוויר בדרך למחנה השלישי רע מאוד. רוחות עזות מקשות על הראייה ועל ההתקדמות אבל אנחנו, כמו סוסים בדרך לאורווה, מריחים את הפסגה ומתקדמים בנחישות. במחנה השלישי אנחנו עדיין מרגישים בנוח. הגוף היה כבר בגובה הזה, הסתגל חלקית לדלילות האוויר ובכלל עכשיו כל הפוקוס הוא על הלילה של מחר – לילה הפסגה. התוכנית שנקבעה בהתאם לתחזית העדכנית של מזג האוויר היא לצאת מהמחנה השלישי בתאריך 17 למאי, להגיע בשעות הצהריים למחנה הרביעי ובערב של אותו יום לצאת לכיוון הפסגה.
הדרך למחנה הרביעי ארוכה והאוויר הדליל הופכת כל צעד למלחמה קטנה. אני מרגיש שהניסיון שלי בטיפוס ללא חמצן על הרים של 8000 מטר עוזר, ואולי גם האימונים ההזויים שעשיתי בבריכה ומתקדם בקצב טוב. קצת לפני צוק ג'נבה (Geneva Spur ), קיר סלע של כמה עשרות מטרים אנחנו עוצרים לנוח. פטריק, הר- אדם של שרירים וכושר אירובי מתיישב לידי. זו הפעם השנייה שלו על האוורסט והפעם הוא הגיע נחוש ואחרי הכנות אינטנסיביות של חודשים רבים. אבל, הגוף שלו אינו משתף איתו פעולה והוא מתחיל להקיא ולסבול מכאבי ראש חזקים, תסמינים ברורים של מחלת גבהים. הדילמה קשה: חודשים של הכנה והשקעה של מאמץ וכסף והתקווה הקלושה שאולי הכאב יחלוף ומצד שני הידיעה שהמשך טיפוס משמעותו סכנת מוות.
טים מדריך הקבוצה לוקח את ההחלטה לידיו ומבקש מפטריק לרדת. מאוחר יותר אגלה שבתרמיל של פטריק היה כד עם אפרו של אביו שפטריק תכנן לקחת אותו לפסגה. הפרישה של פטריק מפתיעה ומעציבה אותי. הוא היה המטפס החזק ביותר והמנוסה ביותר בקבוצה וגם בחור שחיבבתי מאוד.
אנחנו חמישה מטפסים במחנה הרביעי, בגובה של כמעט 8000 מטרים. בשעה שתיים בצהריים אנחנו באוהלים, נחים ואוכלים ומנסים לישון לקראת העלייה לפסגה בשעה עשר בלילה. בשעות אחר הצהריים שוב אנו מגלים כי גם לאוורסט תוכניות משלו כשהרוח הולכת ומתגברת עד שבשעות הערב היא שואגת במהירות של 100 קמ"ש ויותר. רעש הרוח החובטת ביריעות האוהל מכריח אותנו לדבר בצעקות. תוכניות הטיפוס שלנו מבוטלות ואנחנו מחליטים לדחות אותן ב – 24 שעות. ההחלטה אינה פשוטה משום שבגובה הזה אנחנו כבר עמוק בתוך "אזור המוות" (Death Zone ). בגובה הזה גוף האדם צורך יותר חמצן ממה שהוא יכול לקבל מהאוויר סביבו והגוף מתחיל תהליך הידרדרות מהיר שמוביל לאבדן הכרה ולמוות. למזלנו, יש לנו בקבוקי חמצן רזרביים ובמשך היממה שלפנינו אנחנו נושמים בעזרתם.
בלעדי החמצן קצב החיים מואט וקצב הנשימות מואץ. ההליכה איטית ביותר, האכילה והשתיה נקטעים עם הצורך לנשום וכל מטלה ולוא הפשוטה ביותר כמו רכישת השרוכים מסתיימת בהתנשמות כבדה. יניקת החמצן הופכת את החיים לפחות קשים ואת השהות מחוץ לאוהל לאפשרית. הראות מצוינת והנוף נפלא, סין מצד אחד ונפאל מצד שני פרושות מתחתינו כמו תמונה יפה מידיי עד שהיא מעוררת את החשד כי עברה עיבוד של פוטושופ.

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

אמנות הסבל
כבר בשעות אחר הצהריים מתחילות ההכנות לקראת היציאה המתוכננת בשעה תשע בערב. בתוך שק השינה נמצאים איתי נעלי הטיפוס, הכפפות, המצלמה, בקבוקי המים. חשיבות חימום הנעליים לפני היציאה לדרך היא קריטית. נעליים קרות עלולות לגרום כוויות קור ולקטיעת האצבעות וכפפות קרות ייגרמו לאובדן תחושה ולסכנה דומה. השעות שלפני היציאה מוקדשות לאותן הכנות מדוקדקות של כל הפרטים הקטנים שמהן תיגזר הצלחה או כישלון.
אין זמן להתפנקות אחרונה בחמימות שק השינה. זוחלים החוצה לתוך הלילה הקפוא. הגוף נוקשה מקור, והאצבעות הקפואות נלחמות באבזמים של נעלי הטיפוס, במעיל שבעצמו עטוי שכבת קרח וברצועות התרמיל. חשוך מאוד, רוח קרה מרעידה את הגוף ופתיתי שלג מסמאים את העיניים. כל אחד מכונס בעצמו, כמעט ואין דיבורים, נדמה כאילו כל מלה תגזול מהאנרגיה הקצובה, החיונית. מתרכזים אך ורק בהכרחי להישרדות ובהשלמת המשימה: הגעה לפסגה וירידה בטוחה. לאחר מאבק קצר עם הרצועות של סוליות המסמרים, שקפאו לחלוטין בזמן שניסינו לשווא לישון, בטמפרטורה של מינוס שלושים ושבע מעלות, אנחנו מוכנים ליציאה.
מסיכת החמצן, המשקפת, הכובע מגבילים את שדה הראייה והתרמיל הרתמה והנעליים עם סוליית המסמרים עושים את ההליכה למסורבלת משהו. התחושה הראשונית היא כמו בצלילה כשהצלילים היחידים הנשמעים הם אלו של הנשימה. הטיפוס מתחיל ואני מרגיש טוב ושמח. התנועה, והידיעה שבעוד כמה שעות נהיה על גג העולם עושה לי טוב.
ההליכה בקצב אחיד ובאיטיות סיזיפית. "הר מכרסמים לא בולעים" אמר פעם מישהו. צעד אחר צעד, לאט ובנחישות אינסופית. האיטיות מתסכלת אבל הידיעה שבסופה נגיע, מנחמת. המבט שלי מרוכז באלומת פנס הראש ובצעדים המדויקים של סולית המסמרים שלי. ההחלטה של טים, מדריך הקבוצה, לפרוש מפתיעה אותנו. כוויות הקור בכפות רגליו מדאיגות אותו. סכנה של קטיעת אצבעות, למי שחי ומתפרנס מהדרכת טיפוס הרים אינה אופציה והוא מחליט לרדת ולחכות לנו במחנה. נשארנו ארבעה. בשתיים בבוקר קור השלג והקרח מחלחל דרך כל השכבות ואצבעות כפות רגליי מתקררות בצורה מדאיגה. סדרת תרגילים הכוללת פשיטת וקפיצת האצבעות וסדרת בעיטות וקפיצות ממריצה את מחזור הדם והתחושה חוזרת לאצבעות. בעוד מספר שעות קרני השמש יחממו את השלג הקר וכפות הרגליים שוב לא יתקררו מידיי.
בשלוש לפנות בוקר השמים מתבהרים מעט ומפה צחורה של כוכבים משתרעת מעלינו. כל כוכבי היקום זוהרים מעל ראשינו, קרובים יותר מהרגיל. הטיפוס נמשך כמעט ללא הפסקות. הפסקה פירושה התקררות הגוף ואיבוד זמן ואנרגיה. על אף התשישות, הקור והאוויר הדליל בחמצן חשוב לשמור על ריכוז. למעשה, מעולם לא היה חשוב יותר לשמור על ריכוז. צעד שגוי אחד עלול להסתיים בנפילה ובאסון, טעות בשיקול דעת עלולה לעלות בחיים. מטפסים בשקט ושומעים את חריקת השלג הנמחץ תחת הנעליים הכבדות. השאלות מתי כבר אגיע ואם המאמץ שווה נדחות על הסף.
הטיפוס הולך ונעשה תלול יותר והנתיב צר יותר. אני על קו רכס חד כסכין, צעד לא מדויק לימין ישלח אותי במורד תהום של 3000 מטר ומעידה לשמאל תפיל אותי לתהום של 2400 מטר. הנתיב צר, אין לאן לברוח ואין איפה להסתתר ממשבי הרוח שמקפיאים את העור פניי החשופים שבימים שאחרי הטיפוס יתקלף כנשל נחש.

העיניים שהתרגלו כבר לחשיכה מזהות את השינוי ההדרגתי בצבעי כיפת השמים, כשהשמש מתחילה את מהלכה הרחק במזרח. אור ראשון שוטף את העולם בגווני בורדו אדום וזהב והיופי, כמו המרחב, אינסופי. גופה של מטפס המונחת בשלג מחזירה אותי לכאן ועכשיו. מחיר טעות בגובה הזה עלול להיות כבד. אנחנו כבר על מדרגת הילארי (Hillary Step ) בגובה של 8760 מטר. קטע טיפוס סלע אנכי שמהווה את המכשול האחרון בדרך למעלה. בני שבט השרפה כבר הניחו את חבלי האבטחה ומה שהיה יכול להיות למכשול מסוכן ובלתי עביר הפך לבטוח וקל יותר למעבר.
למוד ניסיון ושבע קרבות, אני יודע שפסגות ההרים חמקמקות. נראות קרובות אבל למעשה רחוקות, נראות בנות השגה אולם בפועל בלתי אפשריות, נראות מפתות אבל כרוכות בסכנות קטלניות. בכך טמון גם חלק מסוד קסמן. כל עוד לא הנחת את כף רגליך עליהן לא תדע שאכן הגעת אליהן. מד הגובה שלי מורה על 8850 מטר ואני רואה אותה מולי. על דגלי התפילה המתנוססים עליה ועל המטפסים שמצטלמים עליה אני יודע בוודאות שאין למעלה ממנה שזו הפסגה ושהגעתי אליה.
ההעפלה לפסגה לאחר שעות רבות של טיפוס מתיש במעלה תלול ובקור מקפיא עצמות לא משאירה מקום רב להתעלות הנפש. ועדיין, יפי הטבע אופף אותך: האוויר הצלול, האור העז והנוף המרהיב הבלתי ניתן לתיאור במלים.

בשלב הזה הגוף דורש את שלו: יותר חמצן, יותר מנוחה, יותר ביטחון. כולו בקשה אחת: לרדת מההר. המוח בדרכו הפתלתולה יצרוב תמונות אחדות, וזו של פסגת ההר תיצרב בחופזה בכרטיס הזיכרון הדיגיטלי. ממנה ייגזרו השאלות למה לטפס ואם זה כדאי. המטרה מתווה לנו את הדרך, אבל הדרך לפסגה מתחילה לא במרגלות ההר אלא חודשים רבים קודם לכן בפתח הבית. לאורך הדרך נראה את זריחות השמש במהלך ריצות האימון ברמת הגולן, ונראה את שקיעותיה בסוף האימונים על חוף הים של תל אביב, במהלך המסע נרכוש חברים, נלמד שפות ונכיר תרבויות אחרות. הטיפוס ייתן לנו את טעם ההרפתקה וישלח אותנו למסע פנימי של חיפוש. ההר לא נכבש ואני לא כובש, הפסגה אינה השיא והמטרה אינה הפסגה. השביל הוא הדרך והצעידה בו היא הסוד ועיקר העיקרים הוא לחזור הביתה בבטחה.

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

זו הפעם הראשונה
אני מתחל להטיל ספק
אם אמנם אזכה כאן
למה שביני לבין עצמי
כיניתי בשם אושר.

מעולם לא הטלתי ספק.
אבל ערב ריק ממשאלה

מגניב ללבי את הספק.
כמוהו ידעו בודאי גם
מטפסי ההרים הגדולים

בראותם את הפסגה הלבנה המשלגת
וחזם ריק מטפוס,
ריק מהרים.

נתן זך