קילימנג'רו - טנזניה
בית קפה בניירובי (Nairobi). כרגיל, אני הלבן היחיד באזור. כולם שחורים כמו פחם. אתמול, ביום שעזבתי את ישראל, מצב הרוח היה מעיק. כבר בבוקר התחיל נאחס עם הרדיו. הסצנה הזו שבה אני יושב בבוקר בפקק ומקשיב לרדיו… קשה, מחנק בגרון ודמעות בעיניים. ואחר הצהריים הגיע זמן הפרידה. עליתי לאוטובוס ממש בדיכאון. המחשבה על פרידה ועל התמודדות לבד עם ארץ אחרת ועיר חדשה גם לא הקלה – זה לא קלאב מד כאן. ובמטוס, כשכבר חשבתי שכל הדיכאון מאחוריי, הראו סרטון על רון ארד מלווה בשיר של בועז שרעבי, וזה כבר ממש שבר אותי – פעם שלישית באותו היום.
הגעתי לניירובי לפנות בוקר ועצרתי את אחת מאותן מוניות אנגליות ענקיות , שהנהג יושב בהן בצד שמאל . אחרי משא ומתן לא נעים עליתי למונית בתקווה שהוא לא ייקח אותי בתור ארוחת ערב למשפחה שלו . אמרתי לו " טייק מי טו דה איקבל " והוא אכן לקח אותי למלון שכל דמיון בינו להילטון מסתכם בכך שבשניהם יש מדרגות . מלון עלוב בתשעה דולרים ללילה , שגם במחיר הזה אתה מרגיש שעשית עסקה גרועה . אחרי שכל הג'וקים שעוררתי חזרו לחורים בקירות חדרי נפלתי שדוד על המיטה .
…………………………………………………………………………………………………………………………………………
תקרית משטרתית מבוימת
בבוקר הסתובבתי בעיר . גשם ירד כמעט כל הזמן והרחובות היו ערבוביה של בוץ , שלוליות ואספלט . ניירובי היא עיר כמו כל עיר אחרת בעשרות מקומות אחרים בעולם – קצת בניינים " מודרניים ", הרבה בניינים מכוערים , פה ושם חנות " אופנה ", בתי אוכל ונודניקים בלי סוף שמציעים לך דולרים , ספארי , אוטובוס ומה לא . ההבדל העיקרי הוא שכאן כולם שחורים , ושנוהגים בצד שמאל .
אחרי כמה שעות שיטוט הפרינציפ הובן ונודניק אחד שנטפל אליי ניסה לגרור אותי לבית קפה כדי לשוחח באריכות על יהודי אתיופיה ועל המצב הקשה בסודאן . כשלא הסכמתי הוא אמר שאני סקפטי ונפרדנו כידידים . אחרי זמן מה שוב פגשתי אותו ברחוב והפלא ופלא מג ' ף הוא הפך לג ' וזף , אבל מלבד זאת לא היה שינוי גדול – אביו עדיין לוחם בבוש נגד המשטר האסלאמי בסודאן והוא עדיין בדרך לקיבוץ בישראל . עוד אנחנו מדברים ושני שוטרי חרש שעובדים עבור הממשלה , " אופישלס ", נגשו אלינו בסבר פנים רציני ותחקרו אותו לגבי מעשיו וקשריו איתי . הוא נראה מבוהל , כפי שמישהו צריך להיראות מבוהל כשאני עומד לתת לו סטירה , ו " נעצר " על ידי השוטר הבכיר . השוטר הזוטר הוביל אותי לתחקיר עד שפשוט החלטתי שנמאס לי מהמשחק ולא הצטרפתי להזמנתו הנימוסית . עד מהרה הצטרף אליו השוטר הבכיר עם הפנים חמורי הסבר . הסברתי לו שלא עשו אותי באצבע ושקצת חבל על הזמן שלו . הוא חייך , אני חייכתי ונפרדנו כידידים .
חוץ מההסתובבות בעיר הייתי גם פרודוקטיבי , אשררתי את הטיסה ( לא זוכר שהייתה מילה כזו כשעזבתי את ישראל ) ואפילו קיבלתי ויזה לטנזניה באותו יום . קניתי כרטיס ולמחרת בשעה שבע וחצי הייתי אמור לעלות למטוס לכיוון ארושה ( Arusha ). בקונסוליה הטנזנית פגשתי בחור גרמני שגם רצה לטפס על הקילימנג ' רו ( Kilimanjaro ). הוא דיבר אנגלית מצוינת במבטא טוב והוחלט שאם נצליח ( הוא עדיין לא קיבל את הוויזה לטנזניה ) אז אולי נטפס יחד .
בחנויות המזכרות ובגדי הילידים לא מצאתי בינתיים ניסים ונפלאות . הדברים היפים שיש כאן לא זולים , כפי שנוכחתי הבוקר בגלריה מקומית – תמונות בסגנון נאיבי – פרימיטיבי של חיות , בעיקר נמרים ואריות , במחיר 3,000 דולר .
בשעה שבע בבוקר התייצבתי ב " תחנת האוטובוס " חצי שעה לפני " זמן היציאה ", וכמו בפליי – בק חזר על עצמו תהליך הנסיעה באוטובוס שאנחנו מכירים מכל כך הרבה ארצות אחרות בעולם . אין ספור טפסים , סלים , חבילות , צפיפות , אותם כרטיסנים שנתלים מהדלתות ואותם רמקולים עצומים , שעוד לפני ששומעים אותם כבר מרגישים שהם קרבים . האוטובוס יצא כמתוכנן בשעה איחור כדי , איך לא , לעצור לתדלק חמש דקות אחרי היציאה , ולאסוף עוד אנשים בשמונה התחנות ביציאה מהעיר .
…………………………………………………………………………………………………………………………………………
למרגלות ההר
עם כל הזמן המבוזבז הזה חייבים למהר ואכן כשיצאנו למרחבים הנהג פשוט " נעמד " על הגז וטס במהירות מטורפת . הנופים כאן יפים . בדרך ראינו בנות יענה , זברות , מיני תאואים ואנטילופות ומרחבי סוואנה עם עננים לבנים .
אחרי נסיעה ארוכה בדרך קצרה הגענו לארושה ומשם למושי ( Moshi ), כפר קטן למרגלות הקילימנג ' רו , משהו בין קולומביה לנפאל , עליבות גלובאלית עם נודניקים אוניברסליים . העיר נטושה מתיירים . בסביבות שבע וחצי בערב יצאתי מאכסניית ימק " א לכוון מרכז העיר . עלטה מוחלטת בחוץ , השמיים מלאים בכוכבים ואני הולך בחשיכה . מדי פעם עובר אוטובוס עם פנס אחד , מפריח ענן עשן ומסתלק , ומדי פעם עוברת צללית בחשיכה לכיוון זה או אחר . אני דרוך אם כי לא חושש . כשהגעתי לאכסניה הייתי האדם היחיד בלובי , במרפסת ובחדר האוכל הענקי ולא התחשק לי להישאר כאן לבד . חזרתי למרכז העיר וראיתי את הילידים מתגודדים ליד אולם הקולנוע שמציג פעמיים בשבוע סרטי קראטה ופעולה .
אני במלון , במרפסת מול בריכת השחייה . מולי הקילימנג ' רו ודממה . חוץ משני טנזנים שיושבים במרפסת כבר משעות אחר הצהריים אין כאן אף אחד . נכנסתי לאולם ההתעמלות ועשיתי טאי צ ' י וקראטה . שקט מאוד . רק את הצרצרים שומעים , מזג האוויר נעים ובחושך אפשר לראות את השלג על פסגת הקילימנג ' רו .
הימק " א ממש נחמד , מטופח וחדריו נקיים . יש בו בריכת שחייה ואולם התעמלות והמחיר הוא עשרה דולרים ללילה , כולל ארוחת בוקר . גם שאר הדברים זולים . ארוחת ערב של בשר , צ ' יפס וסלטים עולה 400 שילינג ( פחות מדולר ).
ביום המחרת תכננתי להתחיל להתארגן על קבוצת מטפסים . אולי גם הבחור הגרמני יצטרף , ואם הכל ילך כשורה נוכל בתוך כמה ימים לצאת לדרך . בבוקר התברר לי שהגרמני עדיין לא עזב את ניירובי והחלטתי לצאת לבדי , או יותר נכון עם מדריך ששמו הונסטי ( כנות ). ימים יגידו . ושוב , לבן בין שחורים באוטובוס דחוס עד אפס מקום , אני מיטלטל כעפרון בקלמר בית ספר לכיוון הנשיונל פארק ( National Park ) – תחנת היציאה לטיפוס . הגענו בשעה אחת בצהריים והחלטנו לצאת למחרת בבוקר כדי להשאיר זמן לקניית אוכל לדרך . הונסטי ירד לשוק לקנות מצרכים בכסף שנתתי לו , ולא אשקר אם אגיד שחששתי שהוא לא יחזור . בינתיים נראה שאני לבדי . כמעט שאין תיירים . ישבתי במין בקתת עץ בסגנון שווייצרי עם גג משולש מעץ , בקתה שיכולה לאכלס כ -40 איש – ואני היחיד . גשם בחוץ ועוד מעט מחשיך . האזור כאן מיוער מאוד , ירוק מאוד , ועכשיו גם גשום מאוד . תכננתי לצאת לדרך למחרת בבוקר בסביבות שמונה – תשע לכיוון הפסגה .
…………………………………………………………………………………………………………………………………………
מנוחה בדרך לפסגה
החשיכה ירדה וירח עגול מאוד עלה . מסביב מספר בקתות , כולן נטושות . אין נפש חיה , רק אני . אני בג ' ונגל האפריקני עם ירח גדול . מאוד יפה פה . בקרבת מקום יש מלון , כמובן שללא חשמל כרגע , והלכתי לאכול בו ארוחת ערב . טבח בודד שידע שלוש וחצי מילים באנגלית הכין לי ארוחת ערב לאור עששית אחרי שניסה " לקרוע " אותי ב -2,500 שילינג והסתפק לאחר מיקוח קצר וחביב ב -1,000. ה " מלון " נראה כעיר רפאים – בתי עץ אפלים , אין אורח ואין חצי אורח , אין עובדים , רק עששית שלאורה אני אוכל אורז ובשר בקר ושותה ספרייט . הירח כוסה בעננים ומעט האור שחדר בין צמרות העצים נעלם . בלילה התעוררתי ארבע פעמים מתוך חלום ודימיתי שאני שומע פראי אדם מקומיים מנגחים את דלת הבקתה שלי ומנסים לפרוץ פנימה , אולם מזימתם לגנוב לי את המצלמה , לקשקש לי על כל החותמות בדרכון ולהכין אותי וול – דאן לחברי השבט שלהם עלתה בתוהו . גם הנחשים והעקרבים שהזדחלו לאיטם לכיוון שק השינה שלי לא הגיעו ליעדם והתעוררתי בריא ושלם לבוקר שקט . אכלתי ארוחת בוקר במסעדה מקומית : תה עם חביתה מ -18 ביצים .
בחזרה לפארק . מילאתי טפסים ושילמתי תשלומים שונים לרשויות הפארק (20 דולר ליום דמי כניסה , 20 דולר ליום עבור לינה בבקתות , 20 דולר " דמי הצלה " ו -20 דולר עמלות לסוכנים ). אספתי את התרמיל העמוס לעייפה בדברים שאני לא צריך ויצאתי עם המדריך הונסטי והסבל ביאטוס . השביל מתחיל בתוך היער ומדי פעם אפשר לראות קופים . מאוד בוצי והרבה מים . כעבור מספר שעות העצים נעלמים והצמחייה הופכת לשטוחה , כאשר הצמחים הגדולים ביותר הם קקטוסים ענקיים . אנחנו " מרביצים " קצב , מדלגים על נקודת הלינה הרגילה וממשיכים לאחרונה . בסך הכל עלייה של כ – 2,000 מטרים ממרנג ' ו גייט (Marangu Gate) בגובה 1,800 מטרים לבקתת הורומבו (Horombu) בגובה 3,700 מטרים.
בהורומבו , איזה פינוק , יש בקתות של ממש עם מזרונים , ונראה לי שאני יכול להתרגל לכך מהר מאוד . המדריך והעוזר הולכים להכין ארוחת ערב בעוד אני האפנדי יושב רגל על רגל ומסתכל בנוף . כאן כבר יש הרבה מטיילים , רובם בדרך למעלה . לארוחת ערב אכלתי צ ' אפטוס – מרק בסגנון אש – תנור וגם כנפי עוף , ועכשיו אני בתוך השק שינה כותב לאור נר והולך לישון .
…………………………………………………………………………………………………………………………………………
לילה לבן
רוב האנשים שמגיעים לכאן הם טיילים ותיקים ובשבילם הקילימנג ' רו הוא חלק קטן מטיול גדול באפריקה . במשך היום טיילתי לבדי לכיוון הר מוונזוי ( Mawenzi ) , טיול של כמה שעות בקצב שלי , ועשיתי טאי צ ' י . כשחזרתי למחנה פגשתי את ברנד הגרמני , שחשבתי שלא אראה לעולם . מסתבר שהוא היה במרוץ נואש להשיג אותי ואפילו שילם סכום עתק של 35 דולר כדי להגיע לימק " א במונית ספיישל , אבל למרות זאת פספס אותי בכמה שעות . היות ונשארתי כאן עוד יום נפגשנו ואולי נמשיך אחר כך לספארי .
למחרת בבוקר יצאנו מהורומבו לכיוון בקתת קיבו ( Kibo ), הנמצאת בגובה 4,800 מטרים בערך . ההליכה הייתה ארוכה , כ – 12 ק" מ, אבל בשיפוע מתון , ובסך הכל די קלה . כשהגענו לקיבו ברנד התלונן על כאב ראש ונשכב במיטה . כעבור מספר דקות הוא שוב התלונן על כאב ראש ועל בחילה , ואת השעות הבאות בילה בשכיבה כשהוא מקיא את המעיים שלו כל מספר דקות . החלטנו שאם כעבור מספר שעות מצבו לא ישתפר , הוא ירד למטה . השעה הייתה שבע בערב . לבקתה הגיע יפאני מתנודד כמו שיכור . מתברר שהוא הגיע לקיבו והמשיך היישר להר בניסיון להגיע ישירות לפסגה , אלא שבאמצע הדרך תקף אותו כאב ראש נוראי שהכריח אותו לחזור .
הרגשתו של ברנד השתפרה קצת וכולנו הלכנו לישון לקראת היציאה בחצות לכיוון הפסגה . בשעה תשע בערב שרר בחוץ חושך מוחלט . בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים . נכנסתי לשק השינה לכמה שעות . בסביבות 11 בלילה התחלנו להתארגן ליציאה . ברנד עדיין לא הרגיש לגמרי בריא אבל החליט לנסות . בשעה אחת בלילה יצאנו לדרך . ברנד יצא חצי שעה לפנינו . הונסטי הלך לפניי ואני עקבתי אחריו . הלכנו בקצב אחיד , כשאני מקפיד על נשימה סדירה . כעבור חצי שעה ברנד בא מולנו . מסתבר שהוא הרגיש מאוד לא טוב והחליט לחזור למטה . המשכתי בקצב אחיד ומהיר עם הונסטי . כעבור שעתיים הוא החל להתלונן על כאב ראש . הצעתי לו שתייה והוא אמר שהיא תגרום לו להקיא .
המשכנו . הרוח הייתה חזקה והירח שעלה בינתיים האיר לנו את הדרך . בעצירה הבאה המים בבקבוק הפכו לקרח ושתיתי מהתרמוס . הגענו לקצה הרכס והונסטי הרגיש מאוד לא טוב . אמרתי לו לחזור ותכננתי להמשיך לבד עם עוד מדריך ובחור אמריקאי שהיו בדרך לפסגה .
…………………………………………………………………………………………………………………………………………
השקט שנשאר
השעה הייתה ארבע וחצי בבוקר . קר מאוד ורוח חזקה . אני כבר רואה את הפסגה ומתקדם בקצב רצחני . כעבור שעה הגעתי לפסגה . רוח קרה וחזקה , והטמפרטורה יורדת למינוס 20 מעלות צלסיוס בערך . השחר עלה והשמיים החלו להיצבע בוורוד , אדום וצהוב . העננים מתחתינו . אני מנסה לצלם אבל המצלמה קפואה . הבטרייה גמורה מהקור . אני מוציא בטרייה רזרבית מהכיס הפנימי של המעיל וחובש על הראש כובע נוסף .
אפריקה מתחתיי , שמש כתומה צובעת אופק אינסופי באדום ומרחבי הסוואנה מכוסים בשמיכת עננים. יופי נדיר ששמור לפסגות הרים . כעבור 40 דקות אני מתחיל לרדת מהפסגה , מרתון ירידה עד לשער. מטורף לחלוטין לרדת כמעט 4,000 מטרים ביום אחד .
התחלתי ללכת באחת בבוקר. כעבור חמש שעות הגעתי לפסגה. 12 שעות חלפו עד חצי הדרך למטה וכעבור 17 שעות הגעתי לשער הכניסה לפארק, אחרי לילה בלי שינה ועם רגליים במצב רע. לאחר מספר דקות אני כבר בטנדר פתוח בדרך למושי. רוח נעימה מלטפת ואני הרוס מעייפות. כעבור שעה בערך אני יורד ליד הימק"א ומדדה לכיוון הכניסה. אני לא יכול לחשוב על כלום חוץ מאשר על מקלחת, לחלוץ את הנעליים, להחליף את הבגדים המזיעים והמטונפים ולאכול ספגטי בולונז עם בירה במסעדת המלון. ברנד הצטרף אלי תוך שהוא מתבאס מאי – הצלחתו. אני ממש הרוס מעייפות, ויבלות שטרם נראו במחוזותינו מעטרות את העקבים שלי . אני מדדה כמו נוראייב לכיוון המיטה. זו הולכת להיות שינה טובה.
